אז אחרי שמונה ימים בבית חולים, שבשמונה ימים האלה עברו עליי מה שלא היה קורה לי בשנה אחת רגילה ושגרתית. המצב כ"כ הולך להשתנות בגלל הימים האלה ומי יודע אולי לטובה. כשאתה לבד בשלוש לפנות בוקר, משתין ומקיא כל שנייה, אתה גם מתחיל להרגיש רע עם עצמך. ובאמת הרגשתי רע עם עצמי, הרגשתי מכוערת וכבדה, מגעילה ומעצבנת וזה מלווה אותי עד היום, התחושות האלה - סימן שעוד לא באמת הבראתי. ולא רק הרגשות האלה מלוות אותי, כי כשיש לך אמא שחייבת לישון בבית, ועדיף שהיא תישן שם, ולקום 10 פעמים בלילה, ולראות דברים שכאילו בכוונה משהו מלמעלה שלח אותם אליי שאני אראה. אראה ואבכה. איך הילדה הקטנה בכתה כי כאב לה ואיך אבא שלה בא ונתן לה חיבוק כזה חזק וטוב, כזה שמעביר כל כאב, ואז באה האמא וליטפה את המשפחה היפה שלה. כי זה הכאב הכי גדול שהם ראו. ואיך בכיתי כשהאבא חיבק את הילדה, וכ"כ רציתי שיהיה איתי מישהו, שיחבק גם אותי, אפילו שהשעה מאוחרת ואפילו שאני מגעילה ומרגישה רע ומגעיל. וגם מעוד בחינות הרגשתי רע. הבנתי שהמגעל חברים שלי, שחשבתי שכל אחד הוא חבר שלי, חבר אמיתי שלי, הצטמצם כל כך, עד כדי כך שכל בן אדם נראה לי צבוע. ומסכנים האנשים שהוצאתי עליהם את העצבים. ועוד סודות שהתגלו, ועוד כאבים שהתאספו, וגם צחוק היה שם, ואנשים שהכרתי, וקשרים שחיזקתי, ואני חושבת שאם לא היה את הבית חולים הזה, דברים שהיו צריכים לקרות, בקושי היו קורים.

חחח אז מזלטוב