סיזיפוס אל הרוחות במיתולוגיה היוונית היה ערמומי ורשע, אשר נהג להטעות מטיילים בדרכם ואז לרצוח אותם. זאוס מלך האלים העניש את סיזיפוס כך שנגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שיגיע לראש ההר האבן תדרדר לתחתית ההר וכך ישוב לעסוק במלאכה המפרכת שוב ושוב ושוב. "עבודה סיזיפית" משמעותה עבודה קשה, מפרכת ואינסופית ללא כל תכלית.

מבחינתי ארגון מחשבות הוא דבר חשוב ונחוץ מדי פעם, לעצור את החיים שלי, לברר ולכתוב כאן מה עובר עליי, לארגן את כל החשיבה שלי מחדש עד שהכל יתבהר והמצב יהיה רגוע יותר, אבל הבעיה שבכל רגע קופצת לי לראש עוד מחשבה ועוד מחשבה וכך בכל פעם שאני מנסה לעשות סדר במוחי, הכל מתבלגן מחדש. למרות המחשבות שבאות תמיד, אני לא אפסיק לנסות לסדר את המחשבות כי אחרת אני איעצר, ותחושת בחילה ענקית תעטוף אותי עד כדי שיגעון.

בספרו של אלבר קאמי: המיתוס של סיזיפוס הוא אומר "די במאבק אל הפסגה כדי למלא את לב האדם בשמחה, יש לחשוב על סיזיפוס כשמח"

המטלות שאנו מציבים לעצמנו בחיים ועובדים קשה בטירוף כדי למלאם לא בהכרח יגרמו לנו להיות מאושרים. מי אמר שאחרי כל כך הרבה עבודה קשה על משהו נסתפק, נתמתח לאחור בחיוך רחב ונהיה מאושרים? לאו דווקא, כל פעם אנו מגדילים את הרף שאליו אנו רוצים להגיע מבחינת האושר שלנו, פעם אחת אנחנו רוצים לעשות כסף טוב, בפעם השניה למצוא חברים אמיתיים, בפעם השלישית למצוא אהבה כנה וכל אלו בדרך כלל דברים חולפים!

כשקאמי אומר כי יש לחשוב על סיזיפוס כשמח אפשר להבין את המשפט מכמה בחינות: סיזיפוס השלים עם מצבו ועם מה שנגזר עליו לנצח - לגלגל אבן במעלה הר שוב ושוב ושוב, ואולי הוא שמח כי לאחר כל מעשיו הרעים הוא מבין את טעויותיו, ואולי עוד אלפי דברים.

מפחיד לחשוב כי ההווה והעתיד של סיזיפוס הוא קבוע, זוהי השגרה שלו מעכשיו והלאה, והוא השלים עם זה, זה מה שהולך לעבור עליו יום יום עד הנצח. ואולי על כך הוא שמח, כי זהו מצבו ואין לערער על כך, השגרה היא קבועה, והיא לעד נשארת, ויש להשלים עם זה, וכשכולנו נשלים עם השגרה כולנו נהיה שמחים ממה שיש לנו.

אולי הכל התחיל מהשיר הזה, שגורם לי עצב ענקי, אולי הכל התחיל עוד לפני. הכל אותו דבר, כלום לא משתנה, אין לאן לגוון. והמצב שלנו טוב בהרבה יותר משל אחרים, אבל אני לא רוצה להסתכל על אחרים, אני רוצה להסתכל על מה שקורה לנו. מעציב אותי לדמיין את זה קורה, שאנחנו לא יותר. אני רוצה אותך לנצח, ואתה יודע את זה, ומעציב אותי לחשוב על מה קורה איתנו, ועל למה משעמם ויבש, ואיך זה שאתה שכל כך היית השובר שגרה שלי, הפכת להיות חלק מהשגרה הגדולה והאפורה הזאת? ואולי זה המצב הזה, החורף הזה שמשפיע עליי לחשוב ככה, ויכול להיות שהכל בראש ושזה לא באמת ככה, אבל רע לי לחשוב ככה במשך שבוע, שכלום לא קורה, שתמיד זה אותו הדבר. ולא איבדתי עניין בך לרגע, אבל אנחנו תקועים, ואין לאן ללכת! ואולי זה כל העומס הזה שיש על שנינו, שלא נותן לנו זמן לנשום, או לראות אחד את השני כמו שצריך, ולא לזמן מוגבל ולא לימים מסויימים בשבוע. הרבה גורמים תלויים פה, וחבל, כי זה הקשר שלנו ולא שלהם, אבל אין לנו מה לעשות. אני אוהבת אותך, ואני שמחה שדיברתי איתך על זה היום, ושהבנת אותי איכשהו, ושגרמת לי לחייך שניה לפני שהיית צריך ללכת. ואני אשתדל לא לבכות יותר או לא לחשוב ככה יותר.

איך זה תמיד שבחורף בא הדיכאון?

נועה של עצמה