לא חשבתי שאחזור לכתוב כאן ואילו זו כבר מן מסורת קטנה שלי לכתוב כאן את מה שעובר עליי בימי הזיכרון.

אז הפוסטים של ימי הזיכרון שלי הוקראו כבר ברבים, וקיבלתי מחמאות, אנשים התרגשו חלקם אף בכו מקצת המילים המשמעותיות. והנה הגיע היום ובעודי חושבת לעצמי מחשבות על מה יש לי לומר השנה על היום הזה, אמרתי לעצמי שהכי טוב לכתוב את זה כאן.

אז נחזור שוב על הדברים, יום הזיכרון בשבילי הוא יום פרנציפ בו אני לא עצובה כי זה לא שאני עצובה על אבא שלי רק יום אחד בשנה אלא כל השנה, כל החיים. כולם מתווכחים איתי שזה יום סמלי ושאין מה לעשות אי אפשר לזכור את הנופלים יום יום ואני נגעלת מהצביעות שבטקסים, מהטכניות הקרירה הזו של לנסות לרגש בכך שיביאו בנות 7 שיניחו נרות נשמה.

וכן עם השנים הכאב עובר, חושבים עליך פחות אבא, החיים לפני, יש לי דברים על הראש והמוות שלך כבר מזמן מובן מאליו,

ובאמת שהיום אם יש דבר ממש חשוב שאני הייתי מבקשת זה להכיר אותך טיפה יותר ולדעת איך הצלחת להתמודד עם אשתך - אמא שלי. איך הצלחת לא להפגע מההדחקה שלה, מהאדישות שלה, מהאנטי חום הזה שלה, שאני הבת שלך - שלא הכרת כל כך צריכה. גם ממנה וגם ממך.

וכבר כולם התרגלו, הזמן עובר גם בלעדיך, ולי זה לא כל כך קשה, אבל לאמא כן. וזה מציק שלי לא, אבל אין מה לעשות.

בקיצור, תהיתי לעצמי מול נר הזיכרון מה אומר לך מחר כשאהיה בבית העלמין, ואמרתי לעצמי שאתה בטח לא צריך שאדבר דווקא בבית העלמין כי אתה שומע אותי כל הזמן, או יותר נכון כי אני מדברת אליך כל הזמן. וזה טוב שאני מאמינה שיש מישהו ששומע אותי, אבל די, אתה גופה, נרקבת, אוכלים אותך תולעים, אין. אין נשמה ואין בטיח. ובכל זאת אני ממשיכה לפנות אליך.

וההתעלמות שלי מטקסים, שיקראו לזה הדחקה, אולי זו באמת הדחקה. אבל לי לא אכפת. זה לא מדבר אליי.

נמאס לי להיעלב מאנשים אבא, וגם את זה אני רוצה לספר לך... יש כל כך הרבה, ודווקא כשאמרתי לעצמי שאת הפוסט הזה אני אעשה יפה כדי שגם בשנים הבאות יחמיאו לי גם עליו, הוא יצא מבולגן, כזה שלא אביט בו... ואולי כן?

לא חידשתי לעצמי כלום עכשיו, אני גם לא מרגישה שפרקתי מי יודע מה, אבל יותר טוב לי, כי אני יודעת שגם השנה כתבתי כאן.