אומרים שעם הלידה מתחיל המוות. אומרים שהחיים הם עליה לצורך ירידה לצורך עליה וכן הלאה. אומרים גם שהמסע הכי גדול שאתה יכול לתכנן לעצמך הוא פשוט לחיות ולהינות מהרגע. אין צורך לשאוף שאיפות. האם אתה באמת תוכל להיאנח אנחת רווחה אחרי שהשגת את כל המטרות שלך, לשבת רגל על רגל ולחייך? לדעתי אתה פשוט תמשיך במירוץ אחר השגת המטרה הבאה שלך. ואולי זה טוב לחיות על פי מטרות, ואולי גם המטרה מקדשת את האמצעים. אבל מה עם לנוח? מה עם להינות מהרגע? מהמזג אוויר שבחוץ?

בכל אישיות של כל בן אדם חבוי לו הילד עמוק בפנים שבכה כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה, והנה עכשיו כשגדלת ואתה איש עסוק עם חליפה ועניבה, מדי פעם חומק לו הילד החוצה, ודורש את הסוכריה שאמא לו קנתה לו כשטיילתם בקניון בקיץ לפני עשרים שנה. ואתה, הרי אתה אדם מבוגר ואחראי, אתה לא תתן לילד החצוף הזה שבך להתפרץ, לא סתם הגעת למה שהגעת. פעלת בדרכי איפוק, סבלנות, נשמת עמוק כשמשהו הרגיז אותך והנה, לאט לאט הגעת והגשמת את כל החלומות שלך.

אז מה נשאר? היום אתה איש חשוב, ומכירים אותך אנשים. מתחנפים אליך ואתה משיב להם בחיוך. אבל לילד החצוף שבפנים

אתה לא תוכל לשקר, אתה מת להראות לחנפן הזה מאיפה משתין הדג. אבל מה עם האיפוק?

ועכשיו, אחרי שאתה שוחה בכסף, ואמא שלך בבית אבות יוקרתי, יש לך בית נופש בקליפורניה והבת שלך בבית ספר של מליינים,

בדרך לכל המטרות האלה, האם אתה זוכר רגע יפה מפעם, האם חשבת לעצור הכל, לזרוק זין ולעשות את מה שאתה חושב עליו באותו הרגע? חשבת לעשות משהו כנגד כל המוסכמות? לא. כי תמיד כשחשבת על להתרגש מהאישה פחדת מה יגידו, ו"איך זה שהאיש הזה עם האימפריה הגדולה הזאת ככה נפל? ואם זה התחיל בגירושים אז קרוב לוודאי שעוד מעט כולנו נבחין בהתפוררות שלו". פחדת להשאר כלום אז הלכת לפי תכתיבים של החברה.

ובכן, אתה כלום גם היום. ולי אישית, אין טיפת הערכה אליך. כי אף פעם לא נסעת להודו בשביל לדפוק את הראש, אלא רק בשביל להסתכל על בדי ייצור שתייבא לאינספור המפעלים שלך ואלכוהול זה רק בלילה כשכולם ישנים, אז אתה גונב שלוקים מהוודקה שמאוכסנת במדף המהודר למקרה שאורחים יגיעו.

בגדת בעצמך ובילד הקטן שיש בך. בגדת בעקרונות שלך, בגדת בגיל 15 היפה שאמרת לעצמך שכשתהיה גדול אתה לא תעשה את מה שעשו. אתה לא תתחתן כי זה מה שהחיים אומרים לך לעשות. בגדת בכרית שלך שספגה את הדמעות של המרדנות המתחילה. קיווית להשאר צעיר לנצח, ולעשות מה שבא לך אך ורק אם בא לך. בגדת במכתבים למגירה שעמוסים בהבטחות: "אני לא אהיה כזה!" "אני אעשה מה שבא לי!" "אני שם זין על אנשים וטוב לי ככה".

והנה עשית כל כך הרבה דברים בחיים שלך, ובלילות כשאתה מתווכח עם עצמך למה לא ביצעת את המטרה הראשונה שהצבת לעצמך בחיים, ועברת לכל כך הרבה מטרות אחרות ושטחיות, אתה כועס על עצמך איך יכולת לשכוח את הבקשה היחידה שלך מעצמך - להינות מהחיים. אתה נזכר בימים שלא היה כסף, ושאמא שלך סבלה בדירת שיכון מתקלפת. שאי אפשר לדאוג רק לעצמך ובהחלט אי אפשר להינות רק מהרגע, אז וויתרת על שטויות שאמרת כשהיית ילד, ולקחת את החיים שלך לידיים. והיום יש לך אימפריה, אבל פתאום ההחלטה הזאת להינות נראית לך כדבר הכי לא שטותי שיש.

ולקום ולפעול כנגד מה שכבר עשית, כמו להתגרש זה יפגע בסביבה.

ולנסוע ככה סתם להודו זה ייראה מטומטם, כי הרי מי צריך אדם בן ארבעים בתוך חבורה של ילדים משוחררי צבא?

אז הדבר היחיד שאתה יכול להגיד לעצמך, ספק התחמקות ספק רצינות זה "הלוואי והייתה לי מכונת זמן" ומחייך לפסיכולוג "אבל די, כמה אפשר לבכות על שטויות שאמרנו כשהיינו ילדים?". אבל עמוק בפנים אתה באמת מייחל למכונה כזאת והילד שבפנים עושה לך פרצוף נעלב, מוציא לשון ואומר לך שתמצא על מי לעבוד, כי שטויות של ילדים זה ממש לא.