אני ממש מרגישה ריקנות כזאת. כאילו אני קמה כל יום לפאקינג כלום. אני אלמד בבצפר, אעשה צבא, וזהו. לא מזמן שאלו אותי אם אני רוצה להתחתן כשאני אהיה גדולה. וואלה, לא יודעת. אני רואה כל כך הרבה אנשים נפרדים, מתפרקים, מתגרשים. לא בא לי. לא יודעת איזו אמא אני אהיה, לא יודעת איזו קרייריסטית אני אהיה. לא יודעת. אני לא יודעת גם למה כולם חייבים לדבוק בנורמה. לא מבינה את הקטע הזה של נולדים, גן, בצפר, צבא, אוניברסיטה, חתן, משפחה, ילדים, למות באיזה ווילה בחור בארץ. לא בא לי. רוצה להיות בת תשעים ולגור בקינג ג'ורג' פינת אלנבי. ברחוב הכי סואן שיש. לקום כל בוקר ולשתות קפה בארומה, לקרוא עיתון, וללכת לים. לשבת שם שעות עם ספר או מוזיקה.

זה נראה לי הכי חלומי שיש, ועם זאת, הכי לבד שיש. רוצה שמישהו יהיה איתי. אבל לא סתם. לא כמו אח שלי, לא רוצה שהוא יגיד "כן אני אוהב אותה והיא הכל בשבילי אבל יותר טוב להיות רווק". ראיתי לא מזמן איזו תכנית דוקו שעשו על סופרים, ומה הם עושים עד שהם כותבים ספר. היא אשכרה לא עושה כלום! כלום! היא לבד, בלי ילדים, בלי בעל, עם שני כלבים. אחד גוסס חירש, והשניה גורה שמתבטלת כל היום. השעה בערך ארבע לפנות בוקר, והיא מוציאה את הכלבים שלה להשתין. היא יושבת בבית מול הקיר הדומם, עם כוס קפה ביד. במין שכונת יוקרה כזאת, ירוקה עם הרבה פרחים וצמחים. החלון של המרפסת פתוח והיא יושבת שם על הספה מחכה לנביחות. הכלבה הגורה מגיעה, נובחת בלי סוף, והיא יורדת למטה, הכלב הזקן עוד לא הגיע, היא מכניסה את הגורהומחכה עד שהזקן יגיע. מגיע האור, בערך שש בבוקר. היא לוקחת את הכלבה והולכת ברגל מצפון תל אביב (הבית שלה) עד לגני יהושוע, איפה שעושים על האש, הכלבה אוכלת את הבשר, והיא מתקדמת לבית קפה כזה מעפן שיש בתחנות דלק. היא יושבת שם, לבד. בלי אף אחד. ככה יום יום. זאת השגרה שלה. כל כך אפורה ובנאלית. בלי אף אחד לצידה. והיא אוהבת את זה. אני לא. אני לא רוצה שזה יקרה לי. אני רוצה לסיים את החיים כשיש מישהו לידי. אבל לא מחוסר ברירה. אני רוצה שהוא יסיים איתי את החיים כי הוא רוצה בזה. וזה מה שאין לי, את האמון הזה באנשים. את הספק הזה. וזה מחרפן אותי למה אני דואגת לזה, ולמה זה כל כך מעניין אותי במקום לצאת לאנשהו עם חברים. מה אני פילוסופית בשקל? יאללה אני צריכה לעשות משהו בחיים האלה.

נועה של עצמה