אני יודעת למה אני אומרת 'לא'. אני יודעת למה אני שוללת. אני יודעת למה אני אומרת 'כן'. אני יודעת למה אני מסכימה. אני מחושבת, אני זהירה, אני יודעת מה אני עושה. ועד שאני אומרת לא אז ישבו לי על הווריד וינסו לשכנע אותי. אוף, היה לי כל כך הרבה מה להגיד ולא הולך לי. אם הייתי מצליחה להבין מה יש לרוב הבנים בראש, ואם הם באמת מסוגלים לאהוב, היה לי הרבה יותר קל לשלול או לחייב. איך בן אדם יכול להגיע למסקנה שהוא אוהב אחרי יומיים שהוא מכיר אותי? או אחרי יום אחד שהוא היה איתי בכולו. הוא בכלל עוד לא מכיר אותי, הוא לא יודע מה הפאקים שלי, מה החסרונות שלי, מה היתרונות שלי, אז איך הוא יכול, ברוב חוצפתו להוציא את השלוש מילים האלה מהפה שלו? אני אוהב אותך. אתה לא!! אתה לא!! ואני אוסיף לומר שכל מי שאומר את המילים האלה, הטהורות והנכונות והיפות והצודקות האלה בלי להתכוון הוא חוצפן ממדרגה ראשונה שמשחק ברגשות של אנשים.

וכשאת מכירה מישהו מאז גיל 3, ואתם חברים טובים, יודעים מה החסרונות והיתרונות, אפשר לאהוב? אולי. אפשר לאהוב ואז לגלות שזה לא מה שבאמת רצית. אז את נפרדת ממנו, וזה לא שכל כך אכפת לו. ואז, כשהוא שומע שיש לך מישהו אחר אז הוא חוזר ואומר שקשה לו לשמוע את כל זה ושהוא אוהב אותך. הוא לא!! ,פשוט קשה לו לדעת שאת לא שלו. אז איך מרגישים כשאוהבים? אני עשיתי את הטעות האיומה ביותר ולא אמרתי לא. הרגלתי את עצמי לחשוב שאני אוהבת, שאם יש לי מישהו ואנחנו נהנים ביחד, וכיף לי ואני מחייכת רוב הזמן, אז אני אוהבת. אז אני אומר שאני לא יודעת לאהוב, כי אני לא יודעת אם הרגשתי אהבה. אם אני חושבת על מישהו שיצא לי לבלות איתו בימים האחרונים והיה לי ממש כיף, אז אני מרגישה לחץ כזה בבטן, וקופצת לי הרגל בטירוף. אולי לפענמים אני מחייכת. אז זה נקרא לאהוב? לחץ בבטן זה אותו הדבר כמו פרפרים בבטן? איך מרגישים פרפרים בבטן? האם אני באמת לא יודעת להגיד 'לא'? אפשר לדעת שאוהבים אחרי שלושה ימים או שזה סתם הידלקות?

אין לי רגשות כבר לחברים הקודמים שלי, ואם אני רוצה להיות בקרבתם זה לא כי אני עוד אוהבת אותם. זה כי אני רואה בהם ידידים טובים. נכון שהם לא רואים את זה בי, אבל כל עוד זה לא הפריע לי - אין לי בעיות. וזה נכון שאני לא יכולה להיות 'ברוגז' עם מישהו. כי אני לא כזאת, אני לא נותרת טינה. אני לא זוכרת לאנשים את הדברים הרעים. ואולי גם זה חיסרון בשבילי. אני לא רוצה לחזור על טעויות, ולכן הצבתי לעצמי את הגבול הבא: לא משנה כמה הצעות יבואו לך וכמה תרצי להאמין לבן אדם, ולהתפתות לו, את לא מסכימה לו, רק אחרי שתהפכו להיות חברים טובים. כי את לא מכירה אותו, ואת המוח שלו, ואת ההיגיון שלו. ואת לא יודעת אם כשהוא אומר "אני אוהב אותך" הוא מתכוון לזה. וקשה לי להגיד לא, אבל אם אני אומרת את זה אני החלטית. ואני יודעת שחברות שלי דואגות לי אז כשאני רוצה ללכת למקום מסוים שבמקרה מישהו שפגע בי יהיה שם אז הן לא יתנו לי, כי "עוד יש לי רגשות אליו". אבל זה לא נכון. זה מקום ציבורי ומותר לי . אז בסוף הן מוותרות, ואני מקבלת את הסקוויז שלי, והחיים סבבה. בקשר לבר, הוא יצטרך לחכות, עד שהוא יכיר אותי או עד שאני אכיר אותו, עד שהוא באמת יחליט אם הוא אוהב אותי, עד שאני באמת אדע אם אני אוהבת אותו, או שסתם לוחץ לי בבטן כל פעם. ממש לא אכפת לי שאנשים שאני מכירה רואים את הפוסט הזה, טוב לי שפרקתי. גם אמרתי את כל מה שרציתי.

אחלה פסקול לחיים שלי

נועה של שמיים

וחתיכת שמייםםםםם!