משהו השתנה, נהרס. אני נסעתי מהבית בידיעה שכשאני אחזור הכל יישאר אותו הדבר. נסעתי, חזרתי. החברים שלי השתנו, האווירה השתנתה, היחס השתנה. גם בי, משהו בגישה שלי לחיים השתנתה. משהו בהסתכלות שלי על האנשים השתנתה. התחלתי והפסקתי להעריך דברים. הכל נראה לי אפור ושגרתי, משעמם ובנאלי. לא הכנתי את עצמי מספיק לדברים. חייתי בתוך בועה ורודה משלי והיא התפוצצה. אז אני פה, קמה כל בוקר בשבע, מתארגנת לבית הספר, חוזרת, שיעורים או שלא - תלוי מה יבוא לי, ולצאת. לפעמים עם חברות, לפעמים לבד. להסתובב, לנקות את הראש, להלך ברחובות. אולי למכון כושר, אולי לנוע"ל, עד שעובר לי היום.  לא יודעת מה אני מנסה להגיד כי בסה"כ אין לי תחושה. אנשים מאכזבים. ואני מתאכזבת מעצמי שאכפת לי מזה. מתאכזבת מזה שאנשים מצליחים לבאס אותי, מתאכזבת שכזאת אני, ושאין לי מטרות, שאני נכנסת לבית הספר מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי "הם כל כך מטומטמים, מה אני עושה פה בכלל?". מאכזב אותי שבאמת אין לי סיבה מיוחדת לקום בבוקר, ושאם כולנו היינו מתים זה לא היה באמת איכפת לי. מאכזב אותי שאני צריכה מישהו לידי, ושאני לא יכולה לעמוד בזכות עצמי. שברגע שאין לי חבר אז אני אחכה לעוד אחד, שאני לא שבעה ממה שיש לי. ואני בעצם לא יודעת מה אני רוצה. משעמם לי.