אומרים שעם הלידה מתחיל המוות. אומרים שהחיים הם עליה לצורך ירידה לצורך עליה וכן הלאה. אומרים גם שהמסע הכי גדול שאתה יכול לתכנן לעצמך הוא פשוט לחיות ולהינות מהרגע. אין צורך לשאוף שאיפות. האם אתה באמת תוכל להיאנח אנחת רווחה אחרי שהשגת את כל המטרות שלך, לשבת רגל על רגל ולחייך? לדעתי אתה פשוט תמשיך במירוץ אחר השגת המטרה הבאה שלך. ואולי זה טוב לחיות על פי מטרות, ואולי גם המטרה מקדשת את האמצעים. אבל מה עם לנוח? מה עם להינות מהרגע? מהמזג אוויר שבחוץ?
בכל אישיות של כל בן אדם חבוי לו הילד עמוק בפנים שבכה כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה, והנה עכשיו כשגדלת ואתה איש עסוק עם חליפה ועניבה, מדי פעם חומק לו הילד החוצה, ודורש את הסוכריה שאמא לו קנתה לו כשטיילתם בקניון בקיץ לפני עשרים שנה. ואתה, הרי אתה אדם מבוגר ואחראי, אתה לא תתן לילד החצוף הזה שבך להתפרץ, לא סתם הגעת למה שהגעת. פעלת בדרכי איפוק, סבלנות, נשמת עמוק כשמשהו הרגיז אותך והנה, לאט לאט הגעת והגשמת את כל החלומות שלך.
אז מה נשאר? היום אתה איש חשוב, ומכירים אותך אנשים. מתחנפים אליך ואתה משיב להם בחיוך. אבל לילד החצוף שבפנים
אתה לא תוכל לשקר, אתה מת להראות לחנפן הזה מאיפה משתין הדג. אבל מה עם האיפוק?
ועכשיו, אחרי שאתה שוחה בכסף, ואמא שלך בבית אבות יוקרתי, יש לך בית נופש בקליפורניה והבת שלך בבית ספר של מליינים,
בדרך לכל המטרות האלה, האם אתה זוכר רגע יפה מפעם, האם חשבת לעצור הכל, לזרוק זין ולעשות את מה שאתה חושב עליו באותו הרגע? חשבת לעשות משהו כנגד כל המוסכמות? לא. כי תמיד כשחשבת על להתרגש מהאישה פחדת מה יגידו, ו"איך זה שהאיש הזה עם האימפריה הגדולה הזאת ככה נפל? ואם זה התחיל בגירושים אז קרוב לוודאי שעוד מעט כולנו נבחין בהתפוררות שלו". פחדת להשאר כלום אז הלכת לפי תכתיבים של החברה.
ובכן, אתה כלום גם היום. ולי אישית, אין טיפת הערכה אליך. כי אף פעם לא נסעת להודו בשביל לדפוק את הראש, אלא רק בשביל להסתכל על בדי ייצור שתייבא לאינספור המפעלים שלך ואלכוהול זה רק בלילה כשכולם ישנים, אז אתה גונב שלוקים מהוודקה שמאוכסנת במדף המהודר למקרה שאורחים יגיעו.
בגדת בעצמך ובילד הקטן שיש בך. בגדת בעקרונות שלך, בגדת בגיל 15 היפה שאמרת לעצמך שכשתהיה גדול אתה לא תעשה את מה שעשו. אתה לא תתחתן כי זה מה שהחיים אומרים לך לעשות. בגדת בכרית שלך שספגה את הדמעות של המרדנות המתחילה. קיווית להשאר צעיר לנצח, ולעשות מה שבא לך אך ורק אם בא לך. בגדת במכתבים למגירה שעמוסים בהבטחות: "אני לא אהיה כזה!" "אני אעשה מה שבא לי!" "אני שם זין על אנשים וטוב לי ככה".
והנה עשית כל כך הרבה דברים בחיים שלך, ובלילות כשאתה מתווכח עם עצמך למה לא ביצעת את המטרה הראשונה שהצבת לעצמך בחיים, ועברת לכל כך הרבה מטרות אחרות ושטחיות, אתה כועס על עצמך איך יכולת לשכוח את הבקשה היחידה שלך מעצמך - להינות מהחיים. אתה נזכר בימים שלא היה כסף, ושאמא שלך סבלה בדירת שיכון מתקלפת. שאי אפשר לדאוג רק לעצמך ובהחלט אי אפשר להינות רק מהרגע, אז וויתרת על שטויות שאמרת כשהיית ילד, ולקחת את החיים שלך לידיים. והיום יש לך אימפריה, אבל פתאום ההחלטה הזאת להינות נראית לך כדבר הכי לא שטותי שיש.
ולקום ולפעול כנגד מה שכבר עשית, כמו להתגרש זה יפגע בסביבה.
ולנסוע ככה סתם להודו זה ייראה מטומטם, כי הרי מי צריך אדם בן ארבעים בתוך חבורה של ילדים משוחררי צבא?
אז הדבר היחיד שאתה יכול להגיד לעצמך, ספק התחמקות ספק רצינות זה "הלוואי והייתה לי מכונת זמן" ומחייך לפסיכולוג "אבל די, כמה אפשר לבכות על שטויות שאמרנו כשהיינו ילדים?". אבל עמוק בפנים אתה באמת מייחל למכונה כזאת והילד שבפנים עושה לך פרצוף נעלב, מוציא לשון ואומר לך שתמצא על מי לעבוד, כי שטויות של ילדים זה ממש לא.
סיזיפוס אל הרוחות במיתולוגיה היוונית היה ערמומי ורשע, אשר נהג להטעות מטיילים בדרכם ואז לרצוח אותם. זאוס מלך האלים העניש את סיזיפוס כך שנגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שיגיע לראש ההר האבן תדרדר לתחתית ההר וכך ישוב לעסוק במלאכה המפרכת שוב ושוב ושוב. "עבודה סיזיפית" משמעותה עבודה קשה, מפרכת ואינסופית ללא כל תכלית.
מבחינתי ארגון מחשבות הוא דבר חשוב ונחוץ מדי פעם, לעצור את החיים שלי, לברר ולכתוב כאן מה עובר עליי, לארגן את כל החשיבה שלי מחדש עד שהכל יתבהר והמצב יהיה רגוע יותר, אבל הבעיה שבכל רגע קופצת לי לראש עוד מחשבה ועוד מחשבה וכך בכל פעם שאני מנסה לעשות סדר במוחי, הכל מתבלגן מחדש. למרות המחשבות שבאות תמיד, אני לא אפסיק לנסות לסדר את המחשבות כי אחרת אני איעצר, ותחושת בחילה ענקית תעטוף אותי עד כדי שיגעון.
בספרו של אלבר קאמי: המיתוס של סיזיפוס הוא אומר "די במאבק אל הפסגה כדי למלא את לב האדם בשמחה, יש לחשוב על סיזיפוס כשמח"
המטלות שאנו מציבים לעצמנו בחיים ועובדים קשה בטירוף כדי למלאם לא בהכרח יגרמו לנו להיות מאושרים. מי אמר שאחרי כל כך הרבה עבודה קשה על משהו נסתפק, נתמתח לאחור בחיוך רחב ונהיה מאושרים? לאו דווקא, כל פעם אנו מגדילים את הרף שאליו אנו רוצים להגיע מבחינת האושר שלנו, פעם אחת אנחנו רוצים לעשות כסף טוב, בפעם השניה למצוא חברים אמיתיים, בפעם השלישית למצוא אהבה כנה וכל אלו בדרך כלל דברים חולפים!
כשקאמי אומר כי יש לחשוב על סיזיפוס כשמח אפשר להבין את המשפט מכמה בחינות: סיזיפוס השלים עם מצבו ועם מה שנגזר עליו לנצח - לגלגל אבן במעלה הר שוב ושוב ושוב, ואולי הוא שמח כי לאחר כל מעשיו הרעים הוא מבין את טעויותיו, ואולי עוד אלפי דברים.
מפחיד לחשוב כי ההווה והעתיד של סיזיפוס הוא קבוע, זוהי השגרה שלו מעכשיו והלאה, והוא השלים עם זה, זה מה שהולך לעבור עליו יום יום עד הנצח. ואולי על כך הוא שמח, כי זהו מצבו ואין לערער על כך, השגרה היא קבועה, והיא לעד נשארת, ויש להשלים עם זה, וכשכולנו נשלים עם השגרה כולנו נהיה שמחים ממה שיש לנו.
אולי הכל התחיל מהשיר הזה, שגורם לי עצב ענקי, אולי הכל התחיל עוד לפני. הכל אותו דבר, כלום לא משתנה, אין לאן לגוון. והמצב שלנו טוב בהרבה יותר משל אחרים, אבל אני לא רוצה להסתכל על אחרים, אני רוצה להסתכל על מה שקורה לנו. מעציב אותי לדמיין את זה קורה, שאנחנו לא יותר. אני רוצה אותך לנצח, ואתה יודע את זה, ומעציב אותי לחשוב על מה קורה איתנו, ועל למה משעמם ויבש, ואיך זה שאתה שכל כך היית השובר שגרה שלי, הפכת להיות חלק מהשגרה הגדולה והאפורה הזאת? ואולי זה המצב הזה, החורף הזה שמשפיע עליי לחשוב ככה, ויכול להיות שהכל בראש ושזה לא באמת ככה, אבל רע לי לחשוב ככה במשך שבוע, שכלום לא קורה, שתמיד זה אותו הדבר. ולא איבדתי עניין בך לרגע, אבל אנחנו תקועים, ואין לאן ללכת! ואולי זה כל העומס הזה שיש על שנינו, שלא נותן לנו זמן לנשום, או לראות אחד את השני כמו שצריך, ולא לזמן מוגבל ולא לימים מסויימים בשבוע. הרבה גורמים תלויים פה, וחבל, כי זה הקשר שלנו ולא שלהם, אבל אין לנו מה לעשות. אני אוהבת אותך, ואני שמחה שדיברתי איתך על זה היום, ושהבנת אותי איכשהו, ושגרמת לי לחייך שניה לפני שהיית צריך ללכת. ואני אשתדל לא לבכות יותר או לא לחשוב ככה יותר.
כינוי:
NoaC
בבלוג זה
בכל הבלוגים
