ידעתי שאני צריכה להתחבר דחוף לכאן

בשניה שהרגשתי שיש לי פיפי, הבנתי שאני צריכה את זה. 

פעם הייתי מתחילה לכתוב בדיוק בשניה שהרגשתי פיפי, כי פיפי זה לא תירוץ. ואז הפסקתי.

כי נגמר החומר, כי נבנו פה ערים וירטואלים ובלוגי רכילויות או מדריכי פוטשופ כיסו את כל ה... מה שנקרא היום NEWS FEED.

אז הייתי כותבת בלחץ מוציאה את כל מה שעל הלשון. כי הפיפי גמר עליי, הייתי חייבת כבר לרוץ לשירותים וזה גורם לאצבעות להקליד יותר מהר ולמחשבות לא להסתנן.

עכשיו אני שומעת בפעם השניה את השיר ניצוצות. פעם הייתי מדקלמת אותו יום יום, פעם אחר פעם. 

עכשיו אני אומרת 'ניאדרטלי' פעם ביום. פעם הייתי סתם מקשיבה למילים של אנשים והמילים היו מחלחלות לתוכי לתוך כדי ניצוצות של הבנה.

היום אנשים מבינים אותי יותר ממה שאני צריכה להבין אותם. 

אושיית מילים, זה מה שאני. קוטלת ורומסת, מרימה ומפארת, מייעצת, לא מחשבנת, אסטרטגית. 

מזל שאני גם יפה. פעם לא אמרתי שאני יפה, כי לא ידעתי שאני כזו.

היום אני מפילה בחורים שגדולים ממני בעשר שנים. בשביל להפיל בחורים שגדולים ממך בעשור לא צריך רק יופי. איזה כיף לי! התברכתי!

אני יודעת להיות כל מה שאני רוצה. אני משיגה כל מה שבא לי. גם את מה שאני צריכה אני יודעת להיות.

העניין הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה.

אני פשוט חיה יום אחרי יום. לפעמים חוזרת אחורה בציר הזמן שלי, מסתכלת בתמונות.

לפעמים כשמישהו עושה לי LIKE אני ישר נכנסת לפרופיל. שלי. לראות על מה הוא עשה LIKE והאם היה שווה לו. היה שווה לו.

הבהרתי לאקס טוב מאוד מה הוא הפסיד. הבהרתי לעצמי היטב מה אני שווה. אוקיי ומה עושים עם זה? פשוט חיים? מחכים שהיום יגמר והיום הבא יתחיל? שוב אני נכנעת לרוטינה, והרוטינה כידוע היא עבודה סיזיפית בשבילי, שלא נגמרת.

הבנתי שאני רזה, יפה, חכמה, שנונה וחדה, עוקצנית, אגואיסטית. כמו שהבלוג הזה שכתבתי במו ידיי לימד אותי להיות.

מה עושים עם כל זה? פשוט חיים? אל תטעו! אני לא מחפשת אקשן, ברוך הג'ה לא חסר לי. 

החדות שלי מובילה אותי לריב עם אנשים יקרים לי כל שני וחמישי. סיפוק מיני לא חסר, אולי גם עולה על גדותיו. הצבא איך לומר.. (קטן עליי לא יהיה נכון להגיד..) הצבא הוא צבא. שיזדיין צה"ל.

אז מה נאחל לילדה שיש לה הכל? 

קודם כל שישאר ככה. אכלתי הרבה קש (מה קש? חרא! אכלתי חרא!) בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.

אני מאחלת לעצמי שיהיו לי מטרות. אני אדם ללא מטרות. 

אני מאחלת לעצמי לא להתבלבל ממה שיש לי בידיים. לא להתרגש מכל דג שהצלחתי לדוג.

מאחלת לשמור על שפיות, לחדד את השכל, להפיק יותר מכל דבר. להחכים מכל מה שמולי. שיגדלו לי הציצים גם זה חשוב לי. לא להשמין. נחת, שלווה, רוגעעעעעע כמה אני צריכה רוגע. להנות מכל יום עד סופו. לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מכל דבר. ושהגיל הביולוגי שלי יתמזג כבר עם הגיל הרוחני, נמאס לי לחשוב על הכל כמו על FLOOR PLAN.

וזהו, כבר עברה לי תחושת הפיפי. עכשיו נשלח את הכתוב למשכנן הוירטואלי של מעריצות ONE DIRACTION (בזמני שהיה לפני שתי דקות בערך היה מדובר בטוקיו הוטלללללXD). ניתן לפנינות הזהב שלי ללכת לאיבוד בתפל.

אה! וכמובן, להמשיך לאהוב את עצמי, גם את זה אני מאחלת. אחרי הכל, אם אין אני לי, מי לי.

נועה מתמודדת עם מוות #1

כשאבא מת, כשהייתי בת שנתיים ועשרה חודשים מסרטן ריאות בעקבות מקרה שאירע לו בצבא. לא זוכרת את זה, יודעת את זה כמו שבן אדם יודע איך קוראים לו. זה מובן מאליו בשבילי.

נועה מתמודדת עם מוות #2

כשאוגי האוגר מת מחום באמצע החורף: מרוב דאגה ואהבה ליצור הקטן, מרוב דאגה שלא יקפא מקור בחורף הישראלי הקשה, חומם לו אוגי בטמפרטורות גבוהות. ובשעת פאניקה כשחשבנו שהמסכן לא שרד את החורף האיום, הוא טוגן מעל תנור חימום ביתי, בנסיונות החייאה כושלים. בכיתי.

נועה מתמודדת עם מוות #3

כשסבא של מירב מת מסרטן (ולנו כילדים נאמר שזה מזקנה והוא מת מאושר). לא הפסיקו לחפור לי כמה שהוא היה ניצול שואה וכמה שהחיים אכזריים וכמה שהוא סבל מהנאצים וכמה שהיה מסכן.

נועה מתמודדת עם מוות #4

אחרי שנתיים של הסתרה וגוננות מצד אמא, נוכחתי לדעת כי סבתא כבר לא בין יושבי בית האבות וכי היא מתה בדיוק ביום הולדתה ה83. נוכחתי גם לדעת כי הסרטן תקף גם את סבתא, בשדיים.

נועה מתמודדת עם מוות #5

כשאדלר, כלב הסטף היפה שהיה לנו, יצא לטיול וחשק בחתולה תמימה. קצת נביחות, קצת צרחות חתולים, הרבה דם, מלא שקיות זבל שחורות שאחי היה מבקש מאמא שתזרוק לו מהחלון של המטבח החוצה, ושכנה אחת, שלא נשאר לה את מי להאכיל בקוטג'.

נועה מתמודדת עם מוות #6

כשרצחו את אדלר, בעת חופשה בבית שאן.באותה תקופה
(גיל 8 שלי) החלו להתפרסם מקרי תקיפה של כלבים באנשים. השכנים החדשים של
אדלר לא אהבו את הדייר החדש ובמעשה טהור האכילו אותו בסטייק מתובל ברעל. בכיתי.

נועה מתמודדת עם מוות #7

כשילדה מהחטיבה הסמוכה מתה מ... סרטן. ניחשתם נכון. לא הכרנו.

נועה מתמודדת עם מוות #8

כשלירון החבר הכי טוב של אחי מת אחרי לילה מיותר של צעירים: גז הליום מעורב עם גז צחוק, סיגריות אין-סוף, שאכטות מפה ומשם ואלכהול משל היה מעיין הנעורים. אה ולירון נולד עם חור בריאה הימנית, ככה שכל המרכיבים לא השפיעו טוב. בכיתי.

נועה מתמודדת עם מוות #9

בכיתה ד' כשהגעתי לראשונה לקייטנת בני חיל, קייטנה ליתומי ואלמנות צה"ל. פתאום גיליתי שעוד מלא אבות נפטרו ונהרגו. עשרות סיפורים הקיפו אותי בשניות של פתיחות. הבנתי שאני לא היחידה שמשרד הביטחון תומך בה.

נועה מתמודדת עם מוות #10

מספר 10 מוקדש לכל העירקים במשפחה שנפטרו במהלך השנים. ויש הרבה כאלה.

נועה מתמודדת עם מוות #11

לפני שנה בטיול לכינרת עם אחותי, בעלה, האחיינים והחבר. מתחת לשמיים זוהרים, עם כוס תה חם ותחושה טובה, אחותי סיפרה לי בטעות את מה שהסתירו: הכלב ספיד לא רק ברח מהגינה, כשהוא הגיע לכביש הוא גם נדרס. ושהרדימו את טריפ, הבן של אדלר, כי לא היה מי שיקבל כלב סטף.

נועה מתמודדת עם מוות #12

כשיוסי, החבר הכי טוב של אמא ואבא מהקלפים נפטר ממחלה (ורוב הסיכויים שגם זה סרטן ואמא שלי פשוט לא אומרת לי מתוקף היותה מגוננת כפייתית) לפני חצי שנה. הוא היה כמו דוד אהוב, ותמיד אהבתי איך שהוא שתה את היוגורט שלו ואחר כך מנקה אותו מהשפם הכל כך אופייני. בכיתי.

נועה מתמודדת עם מוות #13

כשראיתי שהילדה היפה גלי רוזנבלום מתה מסרטן. לראשונה התחלתי לחשוב מה יעשו קרוביי שלי כשאלך. (הכוונה ב'לראשונה' היא לראשונה בחודש הזה. מחשבות על מוות שלי או של קרובים מתחוללות בתוכי תמיד. מקרה פסיכולוגי טבעי, או בעיה שנסחבת אצלי מאז ומתמיד - להלן נועה מתמודדת עם מוות #1). איכשהו בכיתי.

נועה מתמודדת עם מוות #14

היום הלכתי לראיון עבודה בחנות חיות, כדי להרשים את הבוס החדש בכך שאינני מפחדת להתקרב לחיות, נשלחתי להביא עכבר. "אל תיקשרי אליו יותר מדי הוא הופך להיות חטיף". העכבר המסכן חרבן והשתין מפחד בתוך הקופסה השקופה. הבוס הסתכל עליי ואמר "אל תעשי פרצוף, זה חלק ממעגל החיים" לקח את העכבר וזרק אותו לכלוב של הנחש. תוך שניות הוא נכרך סביב העכבר חסר-היישא. ז"ל.

נועה מתמודדת עם מוות #15

היום נערך טקס גילוי מצבה לדודתה האהובה של אמא שלי. עוד עירקית, אבל מיוחדת. הגעתי וראיתי את בעלה מתייפח ובוכה, וזה ריגש אותי שלאחר 60 שנה גבר בוכה בצורה הזו על לכתה. גם גיליתי שלבעלה יש סרטן ועוד חודש הוא מתחיל טיפולי הקרנות.

נועה מתמודדת עם מוות #16

היום לאחר כמעט שבוע של תפילות, דאגות ושמועות בלתי פוסקות נפטרה מפצעיה חברה שלי. לא היינו הכי קרובות, אבל עבדנו ביחד באולם האירועים הכושל. בהתחלה שהכרנו כעסתי עליה שהיא ילדה טובה כזאת, חשבתי לעצמי "למה היא תופסת מעצמה סתם חננה". אבל אז הכרנו וצחקנו ודיברנו והכל היה נחמד מאוד.

לפני כמעט שבוע, מכונית שלא עצרה במעבר חציה, לקחה בטרמפ את החברה שלי איתה על השמשה הקדמית. עד אתמול החברה הייתה שרויה בקומה, ואתמול התברר לנו שהיא עברה מוות מוחי. החברה כבר לא תחזור. נשאר רק לנתק אותה ממכשיר ההנשמה המלאכותי. בכיתי. עדיין בוכה.

כמה הוספות:

1. היום איש יקר אמר לי שלפני שהכיר אותי הוא לא חווה מוות מקרוב, ומאז שפגש אותי הוא כל הזמן שומע על שכול ומוות. לא לקחתי את גילוי הנאות הזה ללב, בכל זאת, זוהי האמת.

2. הסרטן ליווה, מלווה וילווה אותי, אותנו תמיד. וממנו אני כבר לא מתרגשת, הוא כאן כדי להשאר.

3. קרוב לוודאי שיש עוד עשרות מקרי מוות, סרטן, חולי ושכול שאמא שלי לא מספרת לי עליהם עקב... מגננה מטורפת, כאמור. אני מבינה שמבחינתה זה לטובתי, אבל בחייך אמא, אחרי כל כך הרבה מקרים, לא תספרי לי כבר את האמת מההתחלה ועד הסוף?

4. התחשלתי מהכל, ואולי זה קצת מוזר שבסך הכל ילדה בגילי חוותה כל כך הרבה, אבל לצערי או לטובתי הבנתי שמוות הוא דבר שבשגרה, אנחנו באים, עושים והולכים. לשם כך נועדנו!

5. כבר שלוש פעמים שאני באה ללחוץ 'שמור' ושוב ושוב אני נזכרת בעוד מקרים.

6. הפוסט הנ"ל לא נכתב בעצב כלל וכלל! עקב יום עמוס וגדוש במוות, הסתכלתי לאחור והחלטתי להזכר בנקודה הראשונה בה אני זוכרת מוות. משם ועד היום.

נועה