חלמתי עליך. ישבת בספה. לבשת טי שירט שחורה והיו עליך את זוג המשקפיים הידועים שלך, את השפם שלך ואת בלורית השיער. לא חייכת לשניה. כשאני חושבת על החיוך שלך אני נזכרת בשיניים העקומות או אולי הצהובות מניקוטין. בכל אופן, לא היה ולו חיוך אחד. ישבתי בצדך וכעסתי עליך. לא הבנתי למה אתה לא פונה אליי או מחבק אותי... כשאמא נכנסה לחדר עם חיוך והופתעה לגלות שהמצב לא כמו שתיארה לעצמה, היא שאלה במבט חרד מה קרה ולמה אנחנו ככה? עניתי לה "אבא זיין איזו רוסיה אז הוא לא אוהב אותנו יותר".

קמתי עם תחושה שאת התמקדותי שהקדשתי לאמא ואבא ככל הילדים מעכשיו ועד עולם אקדיש את מאה האחוזים לאמא. כי היא זו שתמיד איתי מאז ומתמיד. כמו ילדה מבנק הזרע, תחושה שפשוט אין אבא ואף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. אני ילדה של המדע לא של אהבה, בעצם, של אהבת אם. לאף גבר אין חלק בעשייתי ואף אחד בעולם לא שותף עליי חוץ מאמא שלי.

גם בחלום עצמו שאלתי את עצמי עם מעכשיו מכיוון שאני לא מכירה באבי יותר, האם אני נחשבת אך ורק עירקית, או שעדיין אני גם רבע ליטאית ורבע אוקראינית?

קמתי כעוסה ופגועה עם תחושה שאני לא צריכה טובות מאף אחד, בטח לא ממישהו שבחיים לא היה פה בשבילי ואת כל חיי נתתי לו למרות שהלך, ואז עוד הופתעתי לגלות שהוא בכלל לא מכיר בי!

כשמתעוררים החלומות עוברים שלב, בדרך כלל מחליקים אותם או מעבירים אותם הלאה, פשוט קמים ולא זוכרים אותם. ככה גם לי היה. ואז כשאמא צלצלה כדי לבדוק אם התעוררתי המילים צפו מעצמן ועל אוטומט שפכתי את כל מה שזכרתי מאותו חלום.

היא אמרה שזה טוב שהמנוח לא נגע בי (שטות של יהדות), היא הציעה שאם החלום מציק לי אז נספר אותו לאיזו מבוגרת שאז עוד בבגדד למדה לפרשן חלומות.

החלום לא הרפה ממני כל היום. הרגשתי צורך לספר אותו לכולם. חלק התעצבו, לחלק לא היה מה לומר. חלק כאבו את כאבי. לאחת סיפרתי, שכשאני חולמת חלום רע על החבר שלי ואז מתעוררת עצבנית עליו, העצבים תכף ומיד עוברים כי אני משוחחת עם החבר או נפגשת איתו ושוב המצב חוזר לקדמותו, והעצבים חוזרים לעולם השני, לעולם של החלומות.

הבעיה כאן שאין לי את מי לפגוש ואין לי עם מי לשוחח, משמע שהעצבים לא יעברו הלאה ויתקעו כאן איתי ובכל פעם שאני אזכר בך אבא, אני גם אכעס, וארגיש שבחיים לא היית איתי ואין לי למי לבנות מקדש של אהבה למישהו שבכלל לא הכרתי, שרק שמעתי עליו.

האחת אמרה שמתישהו התחושה הזו הייתה צריכה להכות בי... אני לא ידעתי שזה אמור לקרות בשלב כלשהו בחיים. היה לי נוח ונורמלי לגמרי עד עכשיו לדעת שהיה לי פעם אבא שאהב אותי ומת מסרטן כשהייתי בת שלוש... וזה הכל! למה צריך להעמיק בכל העניין הזה של חילוק האהבה וכל החרא הזה? למה כל כאבי הראש?! מה פתאום באו לי התחושות האלה?!

ועכשיו פתאום, באמצע שטף הכעסים מגיע אליי סוג של פלאשבק על איך שכבת במיטת בית החולים כשכל המשפחה מסביבך ואור חזק של בוקר/צהריים סינוור אותי מהחלון. ואז מצד המיטה נשלף לו פאוץ' אדום-צהוב ובו מלא ממתקים טעימים טעימים. זו הייתה מתנה ממך, מתנה שזזלתי כל הדרך באוטובוס הביתה.

אז כן, ידוע שאהבת אותי ושהייתי המתנה של החיים שלך. אבל התחושה הזאת שאני בכלל לא מכירה אותך, שעל מה ולמה אספר על אדם שהוא היה אבי אם לא הרגשתי באחד כזה מגיל שלוש ואילך? למה שאקדיש חצי מכמות האהבה שיש לי לספק לזוג הורים גם לך ולא אך ורק לאמא? שהיא זו שתמיד כאן בשבילי גם כשאני ממש שונאת אותה וחושבת על כמה שהיא צבועה או רעה או משוגעת... לפחות יש לי אותה. תמיד היה לי רק אותה.. מגיע לה הכל

הקיץ הזה איבדתי חברה. שרק לפני שבוע יצאה לבלות כמוני, עברה במעבר חציה כמו כל אחד מאיתנו ונלקחה על איזה אוטו מסריח.

אז זאת ההרגשה, זאת המילה, היא נלקחה. בן אדם כל כך שברירי.

לא היינו חברות טובות, חברות של מה נשמע בעיקר. עבדנו יחד. ארבעה ימים לפני התאונה התקשרתי אליה הצעתי לה למלצר במקומי באיזה אירוע מעפן. על הדרך שאלתי ונשאלתי במה נשמע. למען האמת בהתחלה לא אהבתי אותה, לא הבנתי מה ילדה שלא כמו כל השאר שותה או מעשנת תופסת מעצמה.

עד מהרה התחלנו לדבר על הדבר שמאחד את כל בנות גיל הטיפש עשרה - החבר. סיפרנו והיא הקשיבה וסיפרה על שלה, על זה שהם יחגגו שנה בקרוב ומה כדאי לתת לו במתנה. אפשר היה לראות כמה היא אוהבת אותו כשהיא המעיטה בלדבר עליו ביחס אלינו החופרות.

כל כך חמודה.

ואז הגיעה התאונה. יום חמישי בשבע בערב אמא שלי מעירה אותי באימפולסיביות כל כך לא אופיינית "נועה נועה החברה שלך עברה תאונה היא בבית חולים!" ישר קפצתי לאינטרנט ובדקתי. נכנסתי לשוק. שבוע כל כך מעצבן, שני החברים הכי טובים שלי באיזה מחנה השמדה בפולין השאירו אותי בחום המסריח של כפר סבא לבד. ועוד לבד עם כל המידע החדש הזה.

התברר שהחברה מחוסרת הכרה ומחוברת למכונות הנשמה. עשרת אלפים גרסאות שונות של התאונה אני שמעתי, וכל אחת שיננתי היטב כדי לדעת ולספר מה שקרה. הדאגה התחילה להגיע, בכל זאת לא כל יום סיפור חדשותי מגיע אלינו.

בדרך לחגיגת יום הולדת שממילא תכננתי ללכת אליה התקשרתי לאחי, להודיע לו שהגעתי מוטלת בספק. איך שהוא שאל למה, הדמעות התחילו לצאת. מלחץ בעיקר. בחרתי-ברחתי לבלות את הסופ"ש באשקלון, לא להיות מעורבת בזה לבד.

יום ראשון החברים נחתו בארץ וכולנו אצנו רצנו לבית החולים בכפר סבא. הימים עברו כשכל אחד נשא תפילות כל דקה ביום למען שלומה של החברה.

ביום רביעי החלטתי שהחיים ימשיכו ביחד עם המצב החדש וקבעתי לעצמי ראיון עבודה. ואז הגיע הטלפון שמבשר שקבעו בבית החולים שלחברה יש מוות מוחי. פה האופטימיות והתקווה אמרו יפה שלום והתחילה הריאליות. החברה כבר לא תחזור. שוב חזרתי להטיל ספק באלוהים ולזלזל בתפילות כי בין כה וכה הן זיבולי מוח. יום שלם בבית החולים התיש אותי. נלחמנו בדמעות, נלחמנו בשמועות כוזבות על מצבה, נלחמנו בפסימיות, נלחמנו ברבנים שקריים, נלחמנו בעצמנו, בצער, בפחד.

ביום חמישי - שבוע מהתאונה ויום ההולדת של אם החברה. ההרגשה: דכאון. משלימים עם המצב שהחברה לא תחזור. בחצי אוזן שומעים על תרומת איברים, על ניתוקים ממכונת ההנשמה, על שמספידים את החברה. לבסוף אחרי יום ארוך, הגיעו החלטות. נכנסו לראות בפעם האחרונה אותה, כבר ללא רוח חיים, כשרק מכונה מלאכותית מקשרת בין החברים לתחושה שהחברה בסך הכל ישנה. ליטופים אחרונים, נישוקים אחרונים ולהתראות לך לתמיד. כל החברים חיכו לשעה 12 בלילה, כדי להודיע רשמית ולא דרך רס"ר שמועתי (המכונה: סטטוסים בפייסבוק) שהחברה איננה.

סוף השבוע נפתח בדמעות. לדעתי כמה אלפי אנשים הגיעו לבית העלמין בהוד השרון כדי להפרד מהחברה. אנשים שהיא לא הייתה מצפה להגעתם. כשהרכב של קדישא הגיע התחילו הדמעות, הצרחות, הבכיות וההתעלפויות. סרט רע! סיטואציה שאפילו בשידורי החדשות (המכונים: סוחטי הדמעות) לא נראתה. באולם ההשכבה הספדים קרעו למאזינים את הלב, כשגופתה מונחת במרכז כל מי שהגיע. האנשים שהם הכי חסרי לב לא היו עומדים במה שהיה שם, כולם כולל כולם בכו בהיסטריה שבחיים שלי לא ראיתי.

ואז בצעדה משתקת הובלנו אותה, אל הבור המיוחד שחפרו במיוחד בשבילה, כדי שתהיה לה מנוחת עולמים (עלק). בדיעבד אני לא יודעת איך יכולתי לשרוד את השהות שם, רק להזכר בזה עושה לי צמרמורת וחרדה. והרגע הכי שובר, הרגע שהכי מחבר ביני, כאמור, בת גיל הטיפש עשרה אל המצב הזה, הרגע בו בן הזוג של החברה שם את זר הורדים הענקי על קברה הטרי של החברה. זהו זר שבימים אחרים הייתי מתמלאת קנאה בבחורה שזכתה לקבל אותו. פוזת הקשוח של בן הזוג לא עבדה, וכשהוא התחיל לבכות כולנו אחריו. הוא שבר אותנו כשזעק "לא לא לא". באמת שזה רגע שיהיה לי קשה לשכוח, אין אחד שלא בכה.

וככה נגמרה לה סאגת האבל. נגמרה רשמית אבל אין לילה שאני לא חושבת על החברה. אני חושבת על כך שהיא בטח לא הייתה מאמינה שאני אהיה מעורבת כל כך בסיפור הזה. אני חושבת על כך שאני רוצה להיות כאן בשביל בן הזוג שלה כי אני מעריכה אותו כל כך ואין לי מושג באמת שאין לי מושג איך אני הייתי מתפקדת במקומו, אבל הוא לא יתן לי להתקרב. אני חושבת עליי, ועל בן הזוג שלי, אני שמה את עצמי במקומם ונחרדת. אני חושבת על איך לא לחשוב על להיות במקומם. אני חושבת על הנהג, ומה שמצפה לו. אני חושבת עליה, על כמה שעצוב שככה פתאום אחרי שיצאת לבלות, כמוני, החיים עלו לך ביוקר, והלכת, נלקחת.

אז הקיץ הזה איבדתי חברה, סוג של תשובה מקדימה, ככה חודש לפני אל כל מורה שתשאל מה היה לי הקיץ. כי כמה משמעות יש לבלות בים חודשיים רצופים אל מול האובדן? אבל ברור שהייתי מעדיפה חופש בלי משמעות, חופש כזה שניסיתי להימנע ממנו, מאשר חופש עם אובדן.