לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Avatarכינוי:  NoaC

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ניצוצות של סגירת מעגל רוחנית


ידעתי שאני צריכה להתחבר דחוף לכאן

בשניה שהרגשתי שיש לי פיפי, הבנתי שאני צריכה את זה. 

פעם הייתי מתחילה לכתוב בדיוק בשניה שהרגשתי פיפי, כי פיפי זה לא תירוץ. ואז הפסקתי.

כי נגמר החומר, כי נבנו פה ערים וירטואלים ובלוגי רכילויות או מדריכי פוטשופ כיסו את כל ה... מה שנקרא היום NEWS FEED.

אז הייתי כותבת בלחץ מוציאה את כל מה שעל הלשון. כי הפיפי גמר עליי, הייתי חייבת כבר לרוץ לשירותים וזה גורם לאצבעות להקליד יותר מהר ולמחשבות לא להסתנן.

 

עכשיו אני שומעת בפעם השניה את השיר ניצוצות. פעם הייתי מדקלמת אותו יום יום, פעם אחר פעם. 

עכשיו אני אומרת 'ניאדרטלי' פעם ביום. פעם הייתי סתם מקשיבה למילים של אנשים והמילים היו מחלחלות לתוכי לתוך כדי ניצוצות של הבנה.

היום אנשים מבינים אותי יותר ממה שאני צריכה להבין אותם. 

אושיית מילים, זה מה שאני. קוטלת ורומסת, מרימה ומפארת, מייעצת, לא מחשבנת, אסטרטגית. 

מזל שאני גם יפה. פעם לא אמרתי שאני יפה, כי לא ידעתי שאני כזו.

 

היום אני מפילה בחורים שגדולים ממני בעשר שנים. בשביל להפיל בחורים שגדולים ממך בעשור לא צריך רק יופי. איזה כיף לי! התברכתי!

אני יודעת להיות כל מה שאני רוצה. אני משיגה כל מה שבא לי. גם את מה שאני צריכה אני יודעת להיות.

העניין הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה.

אני פשוט חיה יום אחרי יום. לפעמים חוזרת אחורה בציר הזמן שלי, מסתכלת בתמונות.

לפעמים כשמישהו עושה לי LIKE אני ישר נכנסת לפרופיל. שלי. לראות על מה הוא עשה LIKE והאם היה שווה לו. היה שווה לו.

 

הבהרתי לאקס טוב מאוד מה הוא הפסיד. הבהרתי לעצמי היטב מה אני שווה. אוקיי ומה עושים עם זה? פשוט חיים? מחכים שהיום יגמר והיום הבא יתחיל? שוב אני נכנעת לרוטינה, והרוטינה כידוע היא עבודה סיזיפית בשבילי, שלא נגמרת.

הבנתי שאני רזה, יפה, חכמה, שנונה וחדה, עוקצנית, אגואיסטית. כמו שהבלוג הזה שכתבתי במו ידיי לימד אותי להיות.

מה עושים עם כל זה? פשוט חיים? אל תטעו! אני לא מחפשת אקשן, ברוך הג'ה לא חסר לי. 

החדות שלי מובילה אותי לריב עם אנשים יקרים לי כל שני וחמישי. סיפוק מיני לא חסר, אולי גם עולה על גדותיו. הצבא איך לומר.. (קטן עליי לא יהיה נכון להגיד..) הצבא הוא צבא. שיזדיין צה"ל.

 

אז מה נאחל לילדה שיש לה הכל? 

קודם כל שישאר ככה. אכלתי הרבה קש (מה קש? חרא! אכלתי חרא!) בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.

אני מאחלת לעצמי שיהיו לי מטרות. אני אדם ללא מטרות. 

אני מאחלת לעצמי לא להתבלבל ממה שיש לי בידיים. לא להתרגש מכל דג שהצלחתי לדוג.

מאחלת לשמור על שפיות, לחדד את השכל, להפיק יותר מכל דבר. להחכים מכל מה שמולי. שיגדלו לי הציצים גם זה חשוב לי. לא להשמין. נחת, שלווה, רוגעעעעעע כמה אני צריכה רוגע. להנות מכל יום עד סופו. לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מכל דבר. ושהגיל הביולוגי שלי יתמזג כבר עם הגיל הרוחני, נמאס לי לחשוב על הכל כמו על FLOOR PLAN.

 

וזהו, כבר עברה לי תחושת הפיפי. עכשיו נשלח את הכתוב למשכנן הוירטואלי של מעריצות ONE DIRACTION (בזמני שהיה לפני שתי דקות בערך היה מדובר בטוקיו הוטלללללXD). ניתן לפנינות הזהב שלי ללכת לאיבוד בתפל.

 

אה! וכמובן, להמשיך לאהוב את עצמי, גם את זה אני מאחלת. אחרי הכל, אם אין אני לי, מי לי.

נכתב על ידי NoaC , 23/9/2013 00:15   בקטגוריות גאווה, ביטחון, זכרון, יצירה אישית, שמחה, אהבה, אופטימי, ביקורת, צבא, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא להתמעט וגם לא להימלט


אומרים שעם הלידה מתחיל המוות. אומרים שהחיים הם עליה לצורך ירידה לצורך עליה וכן הלאה. אומרים גם שהמסע הכי גדול שאתה יכול לתכנן לעצמך הוא פשוט לחיות ולהינות מהרגע. אין צורך לשאוף שאיפות. האם אתה באמת תוכל להיאנח אנחת רווחה אחרי שהשגת את כל המטרות שלך, לשבת רגל על רגל ולחייך? לדעתי אתה פשוט תמשיך במירוץ אחר השגת המטרה הבאה שלך. ואולי זה טוב לחיות על פי מטרות, ואולי גם המטרה מקדשת את האמצעים. אבל מה עם לנוח? מה עם להינות מהרגע? מהמזג אוויר שבחוץ?

 

בכל אישיות של כל בן אדם חבוי לו הילד עמוק בפנים שבכה כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה, והנה עכשיו כשגדלת ואתה איש עסוק עם חליפה ועניבה, מדי פעם חומק לו הילד החוצה, ודורש את הסוכריה שאמא לו קנתה לו כשטיילתם בקניון בקיץ לפני עשרים שנה. ואתה, הרי אתה אדם מבוגר ואחראי, אתה לא תתן לילד החצוף הזה שבך להתפרץ, לא סתם הגעת למה שהגעת. פעלת בדרכי איפוק, סבלנות, נשמת עמוק כשמשהו הרגיז אותך והנה, לאט לאט הגעת והגשמת את כל החלומות שלך.

אז מה נשאר? היום אתה איש חשוב, ומכירים אותך אנשים. מתחנפים אליך ואתה משיב להם בחיוך. אבל לילד החצוף שבפנים

אתה לא תוכל לשקר, אתה מת להראות לחנפן הזה מאיפה משתין הדג. אבל מה עם האיפוק?

 

ועכשיו, אחרי שאתה שוחה בכסף, ואמא שלך בבית אבות יוקרתי, יש לך בית נופש בקליפורניה והבת שלך בבית ספר של מליינים,

בדרך לכל המטרות האלה, האם אתה זוכר רגע יפה מפעם, האם חשבת לעצור הכל, לזרוק זין ולעשות את מה שאתה חושב עליו באותו הרגע? חשבת לעשות משהו כנגד כל המוסכמות? לא. כי תמיד כשחשבת על להתרגש מהאישה פחדת מה יגידו, ו"איך זה שהאיש הזה עם האימפריה הגדולה הזאת ככה נפל? ואם זה התחיל בגירושים אז קרוב לוודאי שעוד מעט כולנו נבחין בהתפוררות שלו". פחדת להשאר כלום אז הלכת לפי תכתיבים של החברה.

ובכן, אתה כלום גם היום. ולי אישית, אין טיפת הערכה אליך. כי אף פעם לא נסעת להודו בשביל לדפוק את הראש, אלא רק בשביל להסתכל על בדי ייצור שתייבא לאינספור המפעלים שלך ואלכוהול זה רק בלילה כשכולם ישנים, אז אתה גונב שלוקים מהוודקה שמאוכסנת במדף המהודר למקרה שאורחים יגיעו.

 

בגדת בעצמך ובילד הקטן שיש בך. בגדת בעקרונות שלך, בגדת בגיל 15 היפה שאמרת לעצמך שכשתהיה גדול אתה לא תעשה את מה שעשו. אתה לא תתחתן כי זה מה שהחיים אומרים לך לעשות. בגדת בכרית שלך שספגה את הדמעות של המרדנות המתחילה. קיווית להשאר צעיר לנצח, ולעשות מה שבא לך אך ורק אם בא לך. בגדת במכתבים למגירה שעמוסים בהבטחות: "אני לא אהיה כזה!" "אני אעשה מה שבא לי!" "אני שם זין על אנשים וטוב לי ככה".

 

והנה עשית כל כך הרבה דברים בחיים שלך, ובלילות כשאתה מתווכח עם עצמך למה לא ביצעת את המטרה הראשונה שהצבת לעצמך בחיים, ועברת לכל כך הרבה מטרות אחרות ושטחיות, אתה כועס על עצמך איך יכולת לשכוח את הבקשה היחידה שלך מעצמך - להינות מהחיים. אתה נזכר בימים שלא היה כסף, ושאמא שלך סבלה בדירת שיכון מתקלפת. שאי אפשר לדאוג רק לעצמך ובהחלט אי אפשר להינות רק מהרגע, אז וויתרת על שטויות שאמרת כשהיית ילד, ולקחת את החיים שלך לידיים. והיום יש לך אימפריה, אבל פתאום ההחלטה הזאת להינות נראית לך כדבר הכי לא שטותי שיש.

ולקום ולפעול כנגד מה שכבר עשית, כמו להתגרש זה יפגע בסביבה.

ולנסוע ככה סתם להודו זה ייראה מטומטם, כי הרי מי צריך אדם בן ארבעים בתוך חבורה של ילדים משוחררי צבא?

 

אז הדבר היחיד שאתה יכול להגיד לעצמך, ספק התחמקות ספק רצינות זה "הלוואי והייתה לי מכונת זמן" ומחייך לפסיכולוג "אבל די, כמה אפשר לבכות על שטויות שאמרנו כשהיינו ילדים?". אבל עמוק בפנים אתה באמת מייחל למכונה כזאת והילד שבפנים עושה לך פרצוף נעלב, מוציא לשון ואומר לך שתמצא על מי לעבוד, כי שטויות של ילדים זה ממש לא.

נכתב על ידי NoaC , 16/8/2010 19:06   בקטגוריות שחרור קיטור, סיפרותי, ביקורת, יצירה אישית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
10,634
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNoaC אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על NoaC ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)