בוא נתחיל מהנקודה שמיום רביעי שום דבר לא הולך כמו שצריך. לא לי ולא לארץ ישראל

בוא נתחיל שמיום שישי אני עסוקה בלשכנע בן אדם למה הוא טועה ואני צודקת

בוא נתחיל בעובדה שכולי עצבים בגוף, אין בי טיפת רוגע או שלווה וגם השיחת טלפון ממך היום בדיעבד כבר לא טובה לי.

לא יכולה עם האי ודאות הזאת. אני לא פוחדת שתפגע. נניח על רועי חבר של סיוון אני מפחדת. אבל אתה בטוח, אתה בתוך מפלצת ענקית ששומרת עליך.

אני פוחדת עליי! כי נתתי את הלב שלי, כי אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, כי זה מבאס אותי שאתה רחוק ממני ושכל מה שתכננתי לעצמי לחודשים האחרונים לפני הגיוס לצהל (70% מהתוכניות כוללות אותך כשאתה בחפש"ש) נהרס כליל.

לא בא לי לבכות לידך בכלל. בכלל לא בא לי לבכות. בא לי שהמצב הזה יעבור לידי כמו האנשים העשירים שאמא מדברת עליהם בגועל. מאטימות רק מרוויחים מסתבר.

לא בא לי לשכוח את המשקפיים אצל דני ולא בא לי לקום מחר לעבודה. ואני מפחדת בכלל לראות אותך מחר ולדעת שאני לא אספיק לראות אותך או לא אספיק לישון לפני העבודה.

אני גם שונאת את אורית. בת זונה חסרת חשיבות. כי עכשיו המצב כן נהיה קריטי והשתמשתי בתירוצים שלי הרבה לפני שבאמת הייתי צריכה אותם. והיא יודעת את זה. אבל היא עדיין זונה לא מתחשבת.

והבן דוד הבן זונה העוכר ישראל הזה של האקס עדיין מנסה לשכנע אותי בשטיפות מוח כמה ישראל חסרת לב שפוגעת באינוסט פיפל.

אפרופו עוכרי ישראל (אהההה אני לא מצליחה להקליד נורמלי בכלל מה יש לי למה אני לא מתפקדת!!!) אני גם לא רוצה להתגייס לצבא. לא רוצה להיכנס למערכת קרה ומחושבת יתר על המידה שמכריחה אותי להוריד את העגיל באוזן, את הבנייה בציפורניים. תשלם לי פחות מלזונה בגן החשמל ותתייחס אליי כאילו אני אחרון האדם. כושיליראבק אבא שלי מת בגלל המדינה הזאת מה קרה נמאס לי להיות פראיירית!

אני רוצה ללכת לישון ולקום רגועה ושלווה ולהצליח לתפקד ולכתוב נורמלי במקלדות ולחייך ולהינות מהכמה שעות הספורות שיהיו לי עם החבר למרות ההשלכות. וגם לא לסבול מההשלכות כי מה זאת עייפות לעומת לא לראות את חבר שלך שאת אוהבת מאוד מאוד מאוד לתקופת זמן שהוא בעצמו לא מוכן לגלות לך כי כל מה שהוא יודע להגיד כדי להשביע את רצונך זה שלמשך חמישה ימים המפלצת ששומרת עליו שרפה 20% מכמות הדלק שהיא מכילה. אם מישהו רוצה לחשב לי את זה יש לו מקום בגן עדן.

איך יום רביעי התהפך ככה איך? מי ביקש בכלל בלאגנים? רציתי להינות לפני הגיוס ואני מסיימת יום כשכולי רועדת, בוכה, מפרקסת ושחכתי את המשקפיים באוטו של דני!!!!

חלמתי עליך. ישבת בספה. לבשת טי שירט שחורה והיו עליך את זוג המשקפיים הידועים שלך, את השפם שלך ואת בלורית השיער. לא חייכת לשניה. כשאני חושבת על החיוך שלך אני נזכרת בשיניים העקומות או אולי הצהובות מניקוטין. בכל אופן, לא היה ולו חיוך אחד. ישבתי בצדך וכעסתי עליך. לא הבנתי למה אתה לא פונה אליי או מחבק אותי... כשאמא נכנסה לחדר עם חיוך והופתעה לגלות שהמצב לא כמו שתיארה לעצמה, היא שאלה במבט חרד מה קרה ולמה אנחנו ככה? עניתי לה "אבא זיין איזו רוסיה אז הוא לא אוהב אותנו יותר".

קמתי עם תחושה שאת התמקדותי שהקדשתי לאמא ואבא ככל הילדים מעכשיו ועד עולם אקדיש את מאה האחוזים לאמא. כי היא זו שתמיד איתי מאז ומתמיד. כמו ילדה מבנק הזרע, תחושה שפשוט אין אבא ואף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. אני ילדה של המדע לא של אהבה, בעצם, של אהבת אם. לאף גבר אין חלק בעשייתי ואף אחד בעולם לא שותף עליי חוץ מאמא שלי.

גם בחלום עצמו שאלתי את עצמי עם מעכשיו מכיוון שאני לא מכירה באבי יותר, האם אני נחשבת אך ורק עירקית, או שעדיין אני גם רבע ליטאית ורבע אוקראינית?

קמתי כעוסה ופגועה עם תחושה שאני לא צריכה טובות מאף אחד, בטח לא ממישהו שבחיים לא היה פה בשבילי ואת כל חיי נתתי לו למרות שהלך, ואז עוד הופתעתי לגלות שהוא בכלל לא מכיר בי!

כשמתעוררים החלומות עוברים שלב, בדרך כלל מחליקים אותם או מעבירים אותם הלאה, פשוט קמים ולא זוכרים אותם. ככה גם לי היה. ואז כשאמא צלצלה כדי לבדוק אם התעוררתי המילים צפו מעצמן ועל אוטומט שפכתי את כל מה שזכרתי מאותו חלום.

היא אמרה שזה טוב שהמנוח לא נגע בי (שטות של יהדות), היא הציעה שאם החלום מציק לי אז נספר אותו לאיזו מבוגרת שאז עוד בבגדד למדה לפרשן חלומות.

החלום לא הרפה ממני כל היום. הרגשתי צורך לספר אותו לכולם. חלק התעצבו, לחלק לא היה מה לומר. חלק כאבו את כאבי. לאחת סיפרתי, שכשאני חולמת חלום רע על החבר שלי ואז מתעוררת עצבנית עליו, העצבים תכף ומיד עוברים כי אני משוחחת עם החבר או נפגשת איתו ושוב המצב חוזר לקדמותו, והעצבים חוזרים לעולם השני, לעולם של החלומות.

הבעיה כאן שאין לי את מי לפגוש ואין לי עם מי לשוחח, משמע שהעצבים לא יעברו הלאה ויתקעו כאן איתי ובכל פעם שאני אזכר בך אבא, אני גם אכעס, וארגיש שבחיים לא היית איתי ואין לי למי לבנות מקדש של אהבה למישהו שבכלל לא הכרתי, שרק שמעתי עליו.

האחת אמרה שמתישהו התחושה הזו הייתה צריכה להכות בי... אני לא ידעתי שזה אמור לקרות בשלב כלשהו בחיים. היה לי נוח ונורמלי לגמרי עד עכשיו לדעת שהיה לי פעם אבא שאהב אותי ומת מסרטן כשהייתי בת שלוש... וזה הכל! למה צריך להעמיק בכל העניין הזה של חילוק האהבה וכל החרא הזה? למה כל כאבי הראש?! מה פתאום באו לי התחושות האלה?!

ועכשיו פתאום, באמצע שטף הכעסים מגיע אליי סוג של פלאשבק על איך שכבת במיטת בית החולים כשכל המשפחה מסביבך ואור חזק של בוקר/צהריים סינוור אותי מהחלון. ואז מצד המיטה נשלף לו פאוץ' אדום-צהוב ובו מלא ממתקים טעימים טעימים. זו הייתה מתנה ממך, מתנה שזזלתי כל הדרך באוטובוס הביתה.

אז כן, ידוע שאהבת אותי ושהייתי המתנה של החיים שלך. אבל התחושה הזאת שאני בכלל לא מכירה אותך, שעל מה ולמה אספר על אדם שהוא היה אבי אם לא הרגשתי באחד כזה מגיל שלוש ואילך? למה שאקדיש חצי מכמות האהבה שיש לי לספק לזוג הורים גם לך ולא אך ורק לאמא? שהיא זו שתמיד כאן בשבילי גם כשאני ממש שונאת אותה וחושבת על כמה שהיא צבועה או רעה או משוגעת... לפחות יש לי אותה. תמיד היה לי רק אותה.. מגיע לה הכל