חלמתי עליך. ישבת בספה. לבשת טי שירט שחורה והיו עליך את זוג המשקפיים הידועים שלך, את השפם שלך ואת בלורית השיער. לא חייכת לשניה. כשאני חושבת על החיוך שלך אני נזכרת בשיניים העקומות או אולי הצהובות מניקוטין. בכל אופן, לא היה ולו חיוך אחד. ישבתי בצדך וכעסתי עליך. לא הבנתי למה אתה לא פונה אליי או מחבק אותי... כשאמא נכנסה לחדר עם חיוך והופתעה לגלות שהמצב לא כמו שתיארה לעצמה, היא שאלה במבט חרד מה קרה ולמה אנחנו ככה? עניתי לה "אבא זיין איזו רוסיה אז הוא לא אוהב אותנו יותר".

קמתי עם תחושה שאת התמקדותי שהקדשתי לאמא ואבא ככל הילדים מעכשיו ועד עולם אקדיש את מאה האחוזים לאמא. כי היא זו שתמיד איתי מאז ומתמיד. כמו ילדה מבנק הזרע, תחושה שפשוט אין אבא ואף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. אני ילדה של המדע לא של אהבה, בעצם, של אהבת אם. לאף גבר אין חלק בעשייתי ואף אחד בעולם לא שותף עליי חוץ מאמא שלי.

גם בחלום עצמו שאלתי את עצמי עם מעכשיו מכיוון שאני לא מכירה באבי יותר, האם אני נחשבת אך ורק עירקית, או שעדיין אני גם רבע ליטאית ורבע אוקראינית?

קמתי כעוסה ופגועה עם תחושה שאני לא צריכה טובות מאף אחד, בטח לא ממישהו שבחיים לא היה פה בשבילי ואת כל חיי נתתי לו למרות שהלך, ואז עוד הופתעתי לגלות שהוא בכלל לא מכיר בי!

כשמתעוררים החלומות עוברים שלב, בדרך כלל מחליקים אותם או מעבירים אותם הלאה, פשוט קמים ולא זוכרים אותם. ככה גם לי היה. ואז כשאמא צלצלה כדי לבדוק אם התעוררתי המילים צפו מעצמן ועל אוטומט שפכתי את כל מה שזכרתי מאותו חלום.

היא אמרה שזה טוב שהמנוח לא נגע בי (שטות של יהדות), היא הציעה שאם החלום מציק לי אז נספר אותו לאיזו מבוגרת שאז עוד בבגדד למדה לפרשן חלומות.

החלום לא הרפה ממני כל היום. הרגשתי צורך לספר אותו לכולם. חלק התעצבו, לחלק לא היה מה לומר. חלק כאבו את כאבי. לאחת סיפרתי, שכשאני חולמת חלום רע על החבר שלי ואז מתעוררת עצבנית עליו, העצבים תכף ומיד עוברים כי אני משוחחת עם החבר או נפגשת איתו ושוב המצב חוזר לקדמותו, והעצבים חוזרים לעולם השני, לעולם של החלומות.

הבעיה כאן שאין לי את מי לפגוש ואין לי עם מי לשוחח, משמע שהעצבים לא יעברו הלאה ויתקעו כאן איתי ובכל פעם שאני אזכר בך אבא, אני גם אכעס, וארגיש שבחיים לא היית איתי ואין לי למי לבנות מקדש של אהבה למישהו שבכלל לא הכרתי, שרק שמעתי עליו.

האחת אמרה שמתישהו התחושה הזו הייתה צריכה להכות בי... אני לא ידעתי שזה אמור לקרות בשלב כלשהו בחיים. היה לי נוח ונורמלי לגמרי עד עכשיו לדעת שהיה לי פעם אבא שאהב אותי ומת מסרטן כשהייתי בת שלוש... וזה הכל! למה צריך להעמיק בכל העניין הזה של חילוק האהבה וכל החרא הזה? למה כל כאבי הראש?! מה פתאום באו לי התחושות האלה?!

ועכשיו פתאום, באמצע שטף הכעסים מגיע אליי סוג של פלאשבק על איך שכבת במיטת בית החולים כשכל המשפחה מסביבך ואור חזק של בוקר/צהריים סינוור אותי מהחלון. ואז מצד המיטה נשלף לו פאוץ' אדום-צהוב ובו מלא ממתקים טעימים טעימים. זו הייתה מתנה ממך, מתנה שזזלתי כל הדרך באוטובוס הביתה.

אז כן, ידוע שאהבת אותי ושהייתי המתנה של החיים שלך. אבל התחושה הזאת שאני בכלל לא מכירה אותך, שעל מה ולמה אספר על אדם שהוא היה אבי אם לא הרגשתי באחד כזה מגיל שלוש ואילך? למה שאקדיש חצי מכמות האהבה שיש לי לספק לזוג הורים גם לך ולא אך ורק לאמא? שהיא זו שתמיד כאן בשבילי גם כשאני ממש שונאת אותה וחושבת על כמה שהיא צבועה או רעה או משוגעת... לפחות יש לי אותה. תמיד היה לי רק אותה.. מגיע לה הכל