מלא תובנות שהסתובבו לי בראש בזמן האחרון, וכן, דאגתי שהכל יהיה לא מובן. ולא, אני לא בדיכאון או משהו בסגנון, הכל בסדר אצלי

גבר, כל גבר באשר הוא מטבעו להתנהג שונה לאשה (כל אשה ולא משנה צורתה/גודלה/צבעה וכו') מאשר הוא מתהנג לגבר. תמיד הוא ינסה לדחוף את התחכום העוקצני המלווה בקריצה. הוא חושב שאנחנו משתגעות מזה, שזה גורם לנו לחשוב עליו שעות אחר כך, בנינו הבנות? הם סתם חיים באשליות. חוץ מזה שהוא יוצא מעצבן, מפגר ופתטי לא קורה כלום.

גבר, כל גבר באשר הוא ינטרל את עצמו מלהיות טבעי ב100% בכל הנוגע לנשים. ואולי זה באשמתנו הנשים, שבוחרות לשחק אותה ליידי, ולהגעל מכל גרעפס שיוצא להם, רק כדי להראות כמה אנו נשיות ומכובדות, ולא ברבריות כמו הגברים. גם אנו לא מסוגלות להיות טבעיות עד הסוף ליד גברים. יש לנו תפקיד, אנו הנשים, צריכות להוות דוגמה להתנהגות הולמת ולנשיות מתפרצת כדי שגברים ירצו בנו.

גבר, כל גבר באשר הוא לא יוותר על טיפה מהכבוד שלו לעולם, ולא משנה לו אם הוא טועה או צודק, הוא לא ירשה לעצמו לנגוד את מילותיו, כי הכבוד שלו תלוי בזה. האגו כאן משחק תפקיד חשוב.

גברים הם לא דבר רע, הם פשוט רואים הכל מזוית ראיה אחת ואנו מזוית ראיה שונה. על הגבר לנסות להפסיק להתחכם, הוא לא כובש אף אחת כך.

גברים הם בני אדם. אבל על הגברים להבין שהם לא איזשהו גזע עליון, ושכן, גם גבר יכול להכין קפה, גם גבר יכול לנקות, גם אשה יכולה לנהוג.

גברים הם גברים. ולמרות התכונות האופיניות לגבר, כולם מסכימים פה אחד שגברים לא יכולים בלעדינו.

התאכזבתי מאנשים שאכזבו אותי

התאכזבתי מאנשים שאכזבתי

התאכזבתי מאנשים שחושבים שהם תכלית העולם

התאכזבתי מאנשים שחושבים שאני תכלית העולם

התאכזבתי מעצמי שלא השכלתי לראות שאולי אני תכלית העולם (פחה!)

התאכזבתי מעצמי שניסיתי לשדר משהו והצלחתי, אבל אני עצמי לא קונה את זה

התאכזבתי מעצמי שאמרתי שאני אנסה, והתעצלתי.

התאכזבתי מכולם בערך

בכל פעם שמתחיל שבוע חדש אנשים סופרים את הדקות עד לסוף השבוע. וכשסוף השבוע מגיע אנשים לא עושים כלום. וכך מתחיל לו שבוע חדש וכך אנשים שוב מחכים לסוף השבוע ושוב לא קורה שום דבר מיוחד. וכך יוצא שאנשים מחכים ומחכים... למה בעצם? לכלום. הרי בכל פעם מגיע סוף השבוע, ושום דבר לא קורה.

אנחנו מבזבזים את רוב החיים שלנו בציפיה למשהו שיקרה. "כשהשגרה תיגמר, כשהשבוע יגמר ויגיע סוף השבוע יהיה אחרת". ובכן רבותיי, לא יקרה שום דבר. סוף השבוע יעבור ושבוע חדש יתחיל, ואז נספור מחדש את הדקות. ולעולם גם לא נוכל להפסיק. כי בסך הכל  אין לנו למה לחכות. כל דבר הוא חולף. היום יש דיבור על זה ומחר דיבור על זו, אבל אם נאמר את האמת, הכל זה שטויות שאנחנו מאכילים את עצמנו בשביל לומר שסוף השבוע הוא מיוחד ושיש לספור את הדקות למענו...

משהו התקלקל, וכשמשהו מקולקל אין לנטוש אותו, אלא אם אין לו עוד תכלית קיום.

אז נניח ואי אפשר לנטוש את הדבר המקולקל, אנו נשארים עם פיסה של עול בידיים, כי הדבר הוא מקולקל ואין איך לתקן אותו. אבל עוד יש לו תכלית קיום!

ולכן, בגלל שאי אפשר לתקן אותו, סף הערך שלו יורד ויורד ויורד עד שגם תכלית הקיום שלו מתבזבזת ואז? אז אפשר לנטוש אותו. ברצון אפילו. אבל אז הנטישה היא הרבה יותר כואבת והצלקת היא יותר גדולה, כי נשארת להתמודד עם משהו שפעם היה תקין, והיום הוא מקולקל ובכל זאת נשארת בשבילו, ועכשיו אתה נקשרת אליו יותר מדי כי היית איתו בכל המצבים האפשריים, ודבר כזה עם קשר כזה אי אפשר לעזוב, למרות שהכל כבר מקולקל ואין לו תכלית....

סיזיפוס אל הרוחות במיתולוגיה היוונית היה ערמומי ורשע, אשר נהג להטעות מטיילים בדרכם ואז לרצוח אותם. זאוס מלך האלים העניש את סיזיפוס כך שנגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שיגיע לראש ההר האבן תדרדר לתחתית ההר וכך ישוב לעסוק במלאכה המפרכת שוב ושוב ושוב. "עבודה סיזיפית" משמעותה עבודה קשה, מפרכת ואינסופית ללא כל תכלית.

מבחינתי ארגון מחשבות הוא דבר חשוב ונחוץ מדי פעם, לעצור את החיים שלי, לברר ולכתוב כאן מה עובר עליי, לארגן את כל החשיבה שלי מחדש עד שהכל יתבהר והמצב יהיה רגוע יותר, אבל הבעיה שבכל רגע קופצת לי לראש עוד מחשבה ועוד מחשבה וכך בכל פעם שאני מנסה לעשות סדר במוחי, הכל מתבלגן מחדש. למרות המחשבות שבאות תמיד, אני לא אפסיק לנסות לסדר את המחשבות כי אחרת אני איעצר, ותחושת בחילה ענקית תעטוף אותי עד כדי שיגעון.

בספרו של אלבר קאמי: המיתוס של סיזיפוס הוא אומר "די במאבק אל הפסגה כדי למלא את לב האדם בשמחה, יש לחשוב על סיזיפוס כשמח"

המטלות שאנו מציבים לעצמנו בחיים ועובדים קשה בטירוף כדי למלאם לא בהכרח יגרמו לנו להיות מאושרים. מי אמר שאחרי כל כך הרבה עבודה קשה על משהו נסתפק, נתמתח לאחור בחיוך רחב ונהיה מאושרים? לאו דווקא, כל פעם אנו מגדילים את הרף שאליו אנו רוצים להגיע מבחינת האושר שלנו, פעם אחת אנחנו רוצים לעשות כסף טוב, בפעם השניה למצוא חברים אמיתיים, בפעם השלישית למצוא אהבה כנה וכל אלו בדרך כלל דברים חולפים!

כשקאמי אומר כי יש לחשוב על סיזיפוס כשמח אפשר להבין את המשפט מכמה בחינות: סיזיפוס השלים עם מצבו ועם מה שנגזר עליו לנצח - לגלגל אבן במעלה הר שוב ושוב ושוב, ואולי הוא שמח כי לאחר כל מעשיו הרעים הוא מבין את טעויותיו, ואולי עוד אלפי דברים.

מפחיד לחשוב כי ההווה והעתיד של סיזיפוס הוא קבוע, זוהי השגרה שלו מעכשיו והלאה, והוא השלים עם זה, זה מה שהולך לעבור עליו יום יום עד הנצח. ואולי על כך הוא שמח, כי זהו מצבו ואין לערער על כך, השגרה היא קבועה, והיא לעד נשארת, ויש להשלים עם זה, וכשכולנו נשלים עם השגרה כולנו נהיה שמחים ממה שיש לנו.

אולי הכל התחיל מהשיר הזה, שגורם לי עצב ענקי, אולי הכל התחיל עוד לפני. הכל אותו דבר, כלום לא משתנה, אין לאן לגוון. והמצב שלנו טוב בהרבה יותר משל אחרים, אבל אני לא רוצה להסתכל על אחרים, אני רוצה להסתכל על מה שקורה לנו. מעציב אותי לדמיין את זה קורה, שאנחנו לא יותר. אני רוצה אותך לנצח, ואתה יודע את זה, ומעציב אותי לחשוב על מה קורה איתנו, ועל למה משעמם ויבש, ואיך זה שאתה שכל כך היית השובר שגרה שלי, הפכת להיות חלק מהשגרה הגדולה והאפורה הזאת? ואולי זה המצב הזה, החורף הזה שמשפיע עליי לחשוב ככה, ויכול להיות שהכל בראש ושזה לא באמת ככה, אבל רע לי לחשוב ככה במשך שבוע, שכלום לא קורה, שתמיד זה אותו הדבר. ולא איבדתי עניין בך לרגע, אבל אנחנו תקועים, ואין לאן ללכת! ואולי זה כל העומס הזה שיש על שנינו, שלא נותן לנו זמן לנשום, או לראות אחד את השני כמו שצריך, ולא לזמן מוגבל ולא לימים מסויימים בשבוע. הרבה גורמים תלויים פה, וחבל, כי זה הקשר שלנו ולא שלהם, אבל אין לנו מה לעשות. אני אוהבת אותך, ואני שמחה שדיברתי איתך על זה היום, ושהבנת אותי איכשהו, ושגרמת לי לחייך שניה לפני שהיית צריך ללכת. ואני אשתדל לא לבכות יותר או לא לחשוב ככה יותר.

איך זה תמיד שבחורף בא הדיכאון?

נועה של עצמה