כל הזמן כל הזמן, כל פעם שאני באה לנסות ולכתוב כדי להסביר לתוהים (ולי) מה עובר עליי, אני נתקעת. דברים שהתרגלתי אליהם, שהיו כמובנים לי מאליו כבר אינם. אני לא מי שאני. אין לי חברים אמיתיים, אני לא יודעת מה אני רוצה, מה קורה לי ואיך אני שורדת עוד יום, עוד מישהו ששואל מה קורה איתי, עוד שעת לימודים, עוד שיחה, עוד עצה, עוד צרה. אין לי מושג מה קורה איתי ונמאס לי שאנשים מנתחים אותי ואת האופי שלי ומה שעובר עליי, נמאס לי שאחותי מתעקשת לקחת לי מכנסיים, להתעסק בחיצוניות שלי, לשקר, להתערב, להידלק, לאהוב, לקבוע, להבריז, לפגוש, להתנצל, לסלוח. אוקיי,

אנשים, חברים, פוש אפ, סיגריות, לתפוס ראש, אסור, מסוכן, מותר, ריחוק, סוד, שקרי, דרדור, חדש, ישן, זכרונות, חרא, טוב?, מוזיקה, מקולקל, דניאלה, שתקי מפגרת, מפגש, טיול, כסף, אמא, אבא, יום הולדת, כלום, כלום, כלום, ניין ביץ', ים, 31/8/08, בצפר, שגרה, חורף, בגלל זה אני ככה.

אין לי מושג מה ניסיתי לכתוב פה, כי לא יוצא לי. וכמה מוזר היה היום שלא עשיתי את ההרגל החדש והאסור שלי. נהניתי ממנו, ולא רוצה להפסיק. ואני עושה את זה כי כוסעמק אני חושבת על עתיד. זובי על העתיד. מה שיהיה יהיה. גם ככה אני כל הזמן אומרת שאם יהיו ימים שאני אקום בלי תכלית, ובלי סיבה לחיים - שלום עולם היה טוב וטוב שהיה. עשיתי כל כך הרבה בחיים שלי שכבר הכל צפוי לי. זאת השגרה ששואבת אותנו אל ההרגשת דיכאון הזאת. אל המצברוח הזה. כלום לא עושה לי את זה, אדישות מעייפת אותי, אנשים צבועים שזה מצחיק אותי, וגם אני. שקרים שטוחנים לי את השכל, דברים שמשפיעים עליי, והראש - כמה שהוא כואב לי. כבר שבוע ברצף. והנה אני פה, מתבכיינת לכם, חלק מהקוראים כבר משתי השורות התייאשו כי נמאס לאנשים לשמוע על צרות של אחרים, נמאס לאנשים שרע, שמשעמם. כל החברה הזאת שלנו סובבת סביב דברים נחותים. נמאס לי שאנשים צוחקים על ילדים, נמאס לי שמרכלים, נמאס לי לכתוב, נמאס לי להתבכיין, נמאס לי לשתוק. אני רוצה לצרוח שמשעמם לי, אני רוצה לצרוח שאני בוכה ואני לא יודעת למה, אני רוצה שיעזבו אותי, אני רוצה שלא יניחו לי לרגע (אוי נפלא כמה שאני סותרת את עצמי), אני רוצה שיתעניינו בי, אני רוצה שיתפסו ממני, אני רוצה שלווה,  שיניחו לי, לא רוצה ללמוד, לא רוצה לקום בבוקר, לא רוצה לכבות את המוזיקה, לא רוצה לענות לכם, רוצה לישון, רוצה לרקוד, רוצה לאכול ולהיות פרה, רוצה בגדים, רוצה נשיקה, רוצה אהבה, רוצה ורוצה

אני חושבת שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. נסעתי לטיול, רחוק מהשגרה להתחבר עם אנשים ולהכיר אנשים חדשים. הכרתי. היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להיות עם אנשים כל כך הרבה הזדמנויות לקבל ממישהו אהבה, ואני עדיין ממשיכה להשוות את המישהו הזה למישהו אחר, שכן נגע לי בלב. אני כנראה עוד לא התגברתי על זה כי אני עוד מדברת עליו, ורוצה בו. רק לעוד פעם אחת, להרגיש טוב ודי. אבל אני לא אעשה את זה. אני לא אוותר לעצמי. אני יכולה, אני יכולה לא להדרדר. אני יכולה לא להסתובב בחברת מעשנים ושותים, אני יכולה לא לחפש מישהו, אני יכולה להניח לעצמי. אני יכולה להפסיק לטייל בארץ, אני יכולה להפסיק לחפש ריגושים, אני יכולה להיכנע לשגרה. אני יכולה לחזור להיות הילדה הטובה שאני, אני יכולה להתחיל ללמוד ברצינות, אני יכולה להפסיק לזלזל בדברים שבאים לי בקלות, אני יכולה להתחיל להשקיע, אני יכולה למצוא לעצמי תחביבים, אני יכולה לשכוח מהרצון הזה למישהו שתמיד יהיה לידי, אני יכולה לעמוד בכוחות עצמי, לבד, בלי שום גבר, בלי שום אנשים שמדרדרים אותי, בלי שיבואו אלי אנשים ויגידו לי "היי נועה, תקשיבי, נכון ההיא? אז היא ממש מגעילה והיא עושה את זה בכוונה...", אני יכולה להגיד לא.

תמיד אני דואגת להזכיר לעצמי שאף פעם לא להתחרט על טעויות, כי מטעויות לומדים וזה מכשל. ושאין באמת טעויות, שזה בכוונה, כי צריך ללמוד בדרך הקשה (לפחות אצלי), כי אם יגידו לי 'לא' ולא יסבירו למה אני בכל זאת אעשה. מה שאני מנסה להגיד זה שלטעויות שעשיתי בעבר יש השלכות נורא קשות על ההווה שלי, וכשאני מהרהרת לעצמי, אני מרגישה ממש חוסר אונים. ובכלל למה אנשים שומרים לעצמם מחשבות? אם הם נורא דלוקים על מישהו  למה הם צריכים להתנהג מוזר, באופן שקוף הייתי אומרת, אבל העיקר להסתיר. מה,זה בושה? למה עניין גילאים בין הגברים לנשים הפך משמעותי כל כך ולצאת עם קטנות ממך נחשב איכשהו טוב או כי הן קלות להשגה או כי הן פחות ביצ'יות מהאלה שבגיל שלך, משום שאלה שבגיל שלך מסתכלות על הגדולים מהן. למה אני עדיין חושבת על הדברים האלה כשכל מה שאני מבקשת מעצמי זה להבליג על הנושא הזה, להתעלם מקיומם של הגברים ולהתרכז בדברים אחרים. אני לא רוצה להשתרמט, זה ממש לא אני, לא מתאים לי. אני בסך הכל מבקשת מישהו לאהוב, ושזה יהיה הדדי בבקשה, ושזה יהיה כמו הזוגות האחרים שאני מסתכלת עליהם, שזה יהיה אמיתי ונכון וזורם ולא יתקע, בלי אדישות, שיגידו באמת מה חושבים, כי אף אחד לא נושך , שזה יהיה יפה. שכמו שאני מסתכלת על אחרים ואומרת "גם אני רוצה", שיסתכלו עליי ויגידו את אותו הדבר.

לפעמים קורה שאני מסתכלת על החברים שלי, ואני אומרת לעצמי "פאק איזה ילדותיים הם!" פוחדים מכל צל, לא זזים בלי אישור של החברה הקובעת, הולכים תמיד עם הזרם, תמיד מה שמגניב, תמיד מה שיחשיב אותם פופולרים. למה בן אדם לא יכול להיות עצמו? למה כמה מהידידים הכי טובים שלי נכנעים לחברה המטופשת שלנו? רגע, ומה אני? גם אני כזאת? גם אני הפכתי למישהי שכשלא היה לי ביטחון עצמי בשיט הייתי שונאת? גם אני רכלנית? גם אני ילדותית? אני מתנשאת? אני מצד אחד אוהבת את מי שאני כעת ומצד שני - שונאת. טבעתי בתוך עצמי.

נועה של שמיים

איזה באסה להיות חסה