דווקא כשכל כך הרבה רץ לי בראש, ואני מתה להתחיל לכתוב, אין כלום. ריק. פתאום הכל נראה לי לא ברור, או לא חשוב, או כאילו אין כלום. תכננתי לכתוב על אבא שלי, כתבתי שורה, מחקתי. תכננתי לכתוב על החברים שלי, לא היה לי רעיון. תכננתי לכתוב על זה שאין לי ביטחון עצמי בשיט, אבל אין לי איך להסביר. בכלל, אני גם ממש לא מועילה בזמן האחרון. חברה שלי מרגישה ממש רע ואין לי מה להגיד לה. היא תמיד פה בשבילי ואני שותקת לה. הנה אני בחופש, השובר שגרה, משעמם לי. הכל אותו דבר. שום דבר לא מתחדש לי, ואין לי מה לחדש. אני עם ניסיון. עזבו. אני צריכה מסגרת, ליצור משהו. איזה פרוייקט שיהיה לי טוב לקום בבוקר ולפעול. אבל שוב, אין כלום. אני מתגעגעת לפעם, לגבעתיים של כיתה ג'. לילדות הטובה. לשקט הנפשי שהיה לי. אוף. אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי, אני לי מושג מה אחרים רוצים ממני. קשה לי לפעול כי אין לי כוח לכלום. כל הזמן אנחנו מחכים למשהו שיבוא, אומרים שכשהמשהו הזה יבוא יהיה יותר טוב. אז נתחיל לחיות. אף אחד לא באמת יודע מה זה המשהו הזה, אבל יהיה טוב כשהוא יהיה כאן. מתי נדע כשהוא כאן? איך נדע כשהוא כאן? כל החיים שלנו זה סדר כתוב מראש שמי שחס וחלילה חורג ממנו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. למה לא הפוך? למה תמיד חייבים להתחתן וחייבים ילדים? למה תמיד צריך ללכת לאוניברסיטה אחרי הצבא ולמה לא כדאי להיות אחרי גיל שלושים ועוד רווק? למה החברה מסתכלת על אנשים כאלה בצורה אחרת? גם לי נמאס לקום כל בוקר בתחושה של 'יהיה טוב, כשתיגמר השגרה'. מתי הרגשתי שאין שגרה? מתי אני ארגיש חופשיה בלי עול על הגב. מתי אני אדע שעכשיו טוב לי? וכשלא תהיה שגרה, החופש יהפוך להיות השגרה שלי? החיים משעממים. אני כבר לא יכולה לחכות ליום שבוא אגדל, ואתגייס לצבא. מסגרות עושות לי טוב, אני לא צריכה ללמוד שום מקצוע, ואני עדיין בחברת אנשים. אני משרת את המדינה שלי. אני פועלת כצוות. וביום מן הימים כשאבין שלביים הצגות כושלות בתיאטרון זה לא בשבילי אני אתגייס למוסד הישראלי. אוי השאפתנות.

יאללה שתבוא המוזה כבר (H)

זוכרים איך אמרו שסוף העולם מגיע וזה ממש העסיק אותנו? אשכרה התחלתי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה שיחות נפש על כמה מטומטמים אנשים. שמחתי וצחקתי, הרבה זמן לא צחקתי. היי! הבנתי מה חסר לי! דאמט חסר לי לצחוק! כן! בהופעה של אורי חיזקיה ממש צחקתי! יאו איך אני שמחה שהבנתי מה חסר לי! 3> איזה כיף זה לדעת שכל כך הרבה זמן אתה מרגיש ריקנות, כלום, שהכל משעמם ואפור. מחפש משהו שיפיל את התחושה ולא יודעים מה. וכל זה מכתיבת הבלוג. אין אני מתה על ישראבלוג. ואני גם יודעת שבעשרים ושבע לחודש אני הולכת לשחר חסון. מי בא מי בא? D:

נועה של הים

וואי איזה אושר שאני חווה ברגעים

אלו ממשD: