כשרע לכם, נסו פשוט להוריד את הראש אל בין שתי הברכיים ושקעו במחשבותיכם. תעיזו לבכות, תעיזו לכאוב או סתם תרשו לעצמכם להרהר. מומלץ להיעזר במוזיקה או איזשהו משחק זמין, מהפלאפון למשל. כשאני ניסיתי להרגע הלכתי למקום מבודד, הורדתי את ראשי אל בין ברכיי ושיחקתי בפלאפון. חשבתי על מה אני הולכת לכתוב כאן, איך אני הולכת לבטא את עצמי, על מה כואב לי, ואז פשוט שקעתי במשחק.
ואז, החלטתי שמספיק יש לי דבר או שניים לעשות. הרמתי את ראשי, ופתאום כמה אור יש בחוץ, ופתאום אני שומעת קולות של אנשים! כל המצב היה נראה לי מעט מוזר, אז מיד התכנסתי בתוכי, והנה שוב, חלל השקט, המקום המבודד והחשוך ששם זו רק אני עם עצמי. מיד התרוממתי, נשמתי נשימה עמוקה, קדימה, מספיק להתבטל, יש לי דברים לעשות.
התסכלתי בשעון, חצי שעה ישבתי ככה, איך הזמן עובר... כשנהנים?
אני כועסת ועצובה. אם היו שואלים אותי לאיזה רגע בחיי הייתי רוצה לחזור כרגע: יסודי, חטיבה, או פשוט להשאר בתיכון, לא הייתי בוחרת בכלום. אני כועסת על החבורה הענקית והמדהימה שהיינו, ועל שנתתם לזה להתפרק. לטובת אנשים מבחוץ או שפשוט הפכתם אדישים בצורה דרסטית ומפחידה. אבל כמה אפשר לבכות על מה שהיה ולא יחזור, מילא אתם.
אבל את, גאד דמט את היית החברה הכי טובה שלי, אני הייתי בשבילך פה בכל צרה, ויתרתי על כל כך הרבה בשבילך, שרפתי קשרים עם כל כך הרבה למענך, ואת צוחקת לי בפנים. לא מצליחה להבין איזה ג'וק נכנס לך למוח אבל אני כל כך פגועה, ויודעת שלא משנה מה נעשה כלום לא יחזור להיות אותו הדבר. ואני גם לא רוצה, פעם אחת שאני רואה אותך כך ואני מבינה שלא משנה כמה שאני אוהבת אותך אני בחיים לא אעשה את זה לעצמי שוב. אני כבר לא סומכת על אנשים, מפחדת ליצור קשרים, מרגישה לבד ונמאס לי להתבודד. מבן אדם שבקושי הייתה לו שניה לבד והבדידות היא רעה לו, הפכתי חדשנית, שפוחדת מאנשים.
אני פשוט רוצה את חיי החדשים בחזרה.
בשיר הזה כבר הבנתי מה אני הולכת לכתוב כאן
כינוי:
NoaC
בבלוג זה
בכל הבלוגים
