כל בוקר תתעוררי, השמש תסנוור את עינייך, תסנני "הוי עוד בוקר", תתהפכי על הבטן ותרדמי שוב. בעוד רבע שעה תשמעי את אותן צעקות שמאיצות בך לקום כמו בכל בוקר. את תקומי באיטיות, חושבת על כלום, חושבת על הבחור שבחייך נכון לאותם רגעים, תשתי את הקפה שהתקרר כבר, תשטפי את פנייך, תביטי במראה, הכל כרגיל. תארגני את התיק ותצאי לבית הספר. בדרך תפגשי באנשים שאת רואה יום - יום. תאמרי שלום כי את מנומסת למרות שממש אין לך כוח לדבר, כמובן איכשהו תאחרי לכיתה, בדרך תמצאי כבר תירוץ. הכל בסדר כביכול. את שומרת על אווירה נעימה, מתבדחת עם חברייך, מאזינה לחברותייך, מתכננת לך תכניות להמשך היום. הרוטינה הזאת שלא נגמרת, לא מזמן הבנתי שהיא הטובה לי ביותר. חוץ מהקטע הקטן הזה של המשחקים עם הלב שלי, ואני מודה, בחלקם אני אשמה. ואני חייבת להפסיק להתעסק בעצמי כי כולם סובלים, וואלה חרא של גיל. שכנה אחת ראתה שאני מעשנת, וכן אפילו לאמא שלי אני רומזת פה ושם, אם זה משהו שבחרתי לעשות אני לא אתעלם ממנו, זה לא שאני גאה בזה, אבל זה קורה. וכן זה בולשיט ואל תנסו אפילו לשכנע אותי ראיתי הכל. זה הרגל מגונה וזהו. ועם הזמן בכוחות עצמי זה ירד. שתקו. בקיצור, השכנה הזאת לקחה אותי כפרוייקט, וזה כל כך עצבן אותי, כאילו אני איזו בת מיעוטים שהדרדרה ועכשיו צריך להחזיר אותה למוטב. לא צריכה רחמים או שיסתכלו עליי, אם אני עושה משהו זה אך ורק כשאני צריכה, כשאני רוצה. ולא בהגזמה, ולא בשביל פוזה, אלא בשבילי. ונכון שזו הייתה טעות בכלל להתחיל, כמו הרבה דברים שניסיתי רק בגלל שאני סקרנית. סקרנית ומטומטמת. ובכלל בזמן האחרון הרבה אנשים שאני מכירה ל"שלום שלום" ולא יודעת עליהם כלום בעצם אמרו לי שהם הגיעו איכשהו לבלוג שלי ושהם קוראים בו. וזה מעצבן אותי איפשהו, נכון זה הסיכון שלוקחים כשמעבירים את הרגשות שלך על כתב ועוד באינטרנט, אבל זה לא הולך ככה שאני לא יודעת עליהם כלום והם יודעים עליי הכל. אבל אני לא אפסיק את הבלוג הזה כי זה השחרור שלי. ועם זאת, הבלוג הזה שמלווה אותי שנה וחצי בערך לא משקף קמצוץ ממה שאני, או מהחיים הפרטיים שלי, חוץ ממך יפה שלי, אף אחד לא יודע עליי כלום בעצם. וכל החפירה העצומה הזאת נועדה בעצם בשבילי, שאני ארגע מהיומיים האלה שפשוט אני לא מפסיקה לבכות ואני לא יודעת ממה בעצם, אולי מכל הלחץ הזה ושינויי המצברוח התכופים, ומה יהיה איתי? רגע טוב לי רגע רע לי, וסתם הכל שגרה, בא לי מקום רחוק כזה עם האנשים שאני אוהבת. וזהו.

מזל טוב. אלף ימים. אולי אם אני אכתוב את זה ככה: 1000 זה ייראה יותר מאיים. אלף ימים בשבי. אלף ימים של בדידות, אלף ימים של פחד, אלף ימים של טירוף, של שגעון. אלף ימים של רעד, אלף ימים של שקט מבחוץ אבל את הרעש שבפנים כולנו יכולים לשמוע. או לנסות לשמוע... אלף ימים של חרדה אלף ימים שלוקח להבין שלא צריך לסמוך על המדינה שעליה אתה בעצמך שמרת בקנאות כל כך. או אולי קצת פחות מאלף. כולנו כבר הספקנו להכיר אותו, מישהו שאם היינו פוגשים ברחוב היינו ממשיכים הלאה, כאילו הכל כרגיל. אבל לא, לא הפעם. הפעם להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום בעצם יהיה לנהוג באדישות. וגם אני לא ספרתי את הימים, אולי מאדישות, למרות שהנושא הזה כן נוגע לי, אולי מההכחשה הנוראה, אולי מתוך הרצון לא להיות מעורבת בכל זה - אבל עכשיו כולנו כבר מעורבים. אולי מהביטחון הפנימי שלי שבמדינה הזו כן עושים הכל בשביל חייל אחד שעשה הכל בשביל להציל נפשות שלמות. וזה מרתיח אותי! זה מרתיח אותי כי אני יודעת טוב מאוד שאם לאחד מהבכירים במערכת זה היה קורה, הם פשוט היו הופכים עולמות כדי שהכל יחזור לשלמותו. ולהגיד "אין מה לעשות, ניסינו להידבר איתם ולמלחמה לא נכנסים" זה כמו לעמוד מול תור ענקי של אנשים שכן אכפת להם, של אנשים שהם רק יכולים להתבטא והדעה שלהם היא לא באמת הקובעת ולבקש סטירה מכל אחד. והלוואי שזה היה קורה. ועכשיו, לאחר אלף ימים, לאחר שניות שלא נגמרות, לאחר טירוף, לאחר שמהדהד הרצון למות אני שואלת את עצמי, ואני בתור אחת שמשתמטים עושים  לה בחילה, האם יש בכלל ילדים בני 18 שרוצים להתגייס, ולשמור בכל ליבם על המדינה שלא בטוח שתשמור עליהם חזרה? אין לי מה להגיד לכם אביבה ונעם שליט, הגישה של להשאר אופטימיים כבר נמאסה עליי. אני מעכשיו, לא יודעת מה איתכם, פסימית בנוגע לחזרתו של גלעד. כי כשזה מגיע לאלף, בקלות אפשר להוסיף עוד אפס, ועוד אפס ועוד אפס... כמו האנשים שבידם הכוח לפעול במדינה שלנו, כל אחד מהם בעיניי הוא אפס, ועוד אפס ועוד אפס...

נועה זיידמן.