לפני שאנחנו נוסעות, רציתי להגיד לך כמה דברים. ככה, שנסע בראש שקט, שתהני באמת, בלי דאגות או מכאובים. רציתי להגיד לך שאני קודם כל לא התכוונתי. לשום דבר. לא רציתי לגרום לך להגיע למצב הזה, לא רוצה שנריב בכלל. אני בכלל לא התכוונתי למה שאמרתי, ואני יודעת שכל זה נאמר מכעס, חוסר חשיבה ותסכול - על זה שאני מנסה הרבה מאוד, אבל אף פעם לא מצליחה לדבר איתך. אז אני מקווה שהמכתב הזה כן יגע בך וכן יצליח להעביר לך מה שאני מרגישה.

ותודה. תודה על אוכל חם וטוב, תודה על הפתעות בלי סוף, תודה על שאני באה קודם, תודה על שאת חושבת עליי לפני שאת חושבת עלייך, תודה על חברות, תודה על עצות, תודה על מגורים, תודה על החיים שהענקת לי. תודה על שאת פה בשבילי, ועל שהיית שם בשבילי בכל כך הרבה מצבים, תודה על שקילחת אותי כשהייתי חסרת אונים והרגשתי רע בבית החולים, תודה על שישבת לידי וסבלת מכאבים, תודה על הזמן שבזבזת עליי, תודה שהסעת אותי הלוך ושוב לאן שרציתי, ותודה על כל דבר אחר שלא עולה לי בראש כרגע. ואת עייפה, החיים עייפו אותך. ואף אחד לא מקנא בך, ואת גיבורה באיך שאת שורדת לך בכבוד בחיים האלה, ולמען האמת? ואני אצטט אותך עכשיו, חברים באים והולכים, אנשים משתנים, ואנשים בוחרים עם מי להיות, וגם ממשפחה אפשר להתנתק, אבל ממך אני לא רוצה, כי את הדבר היחידי והכי טוב שיש לי. ואני אוהבת אותך אמא שלי. ואני מתנצלת, מליון סליחות, ואני באמת שלא התכוונתי, כי אומרים דברים כשכועסים, ואני מבינה אותך, אני ילדה לא קלה, כל יום מתמרדת לך ובאמת שבדיעבד אני מבינה מה עשיתי. אני מתכוונת לשנות את כל ההתנהגות שלי, כי אין לך כוח. ואני רוצה להראות לך שבאמת שווה לך לגדל אותי. מעכשיו כל מילה שלך תהיה הקובעת, כי את לא מחפשת לריב. אני רוצה שתהני ולא תסבלי מהחיים שלך, ואני רוצה שתהני מהגידול שלי, כי אני מקווה להיות חלק משמעותי בחיים שלך כמו שאת בחיים שלי. תדעי שאני אוהבת אותך כ"כ, ושבאמת אף אחד לא משתווה לך, ושאני מצטערת ומתנצלת ומבקשת מחילה מעומקיי לבי, ושאת לא חייבת לסלוח לי, ושאני אבין אם עוד תכעסי עליי, רק שתדעי שאני מתנצלת ואוהבת אותך. ושאני לא יודעת מה אני אעשה בלי המילה הטובה שלך, ושכסף וחומרניות או כל דבר אחר ממש לא משתווה להרגשה הטובה שאת עושה. ושאני מצטערת...

מי את בכלל? בסך הכל ילדה קטנה, עם נמשים ועיניים ירוקות. שיער ארוך אסוף לקוקו גבוה עם בקבוקים ושוונצים בקרקפת. מי את בכלל? שיניים כאלה עקומות עם חיוך שלא נגמר. כל היום מדברת, כל היום חושבת. ילדה טובה כזאת, טומבוי, ילדה של אבא.. שמת. אבל את תמיד תהיי כזאת. והנה את גדלה, ואת סתומה, סתומה ומטומטמת. הסקרנות כמו החפזון שבך, הם מהשטן. כל פעם תעשי טעויות, וזה נכון וזה מותר לטעות. השאלה כמה. את לא פרפקציוניסטית, בכלל לא, להיפך. את הכי שלומיאלית בעולם, ואת חיה עם עצמך. יש בך תכונות שאת אוהבת, שאת גאה בהן, וכל כך הרבה טעויות שעשית ואת עדיין עושה. את קרזיונרית, את פוגעת, את מגעילה, את מיותרת. והכל כי גדלת. ובדיעבד גדלת לא טוב. ילדה רעה, מי את בכלל? פישרית. לכי תחזרי למיטה שלך, למשחקים שלך, לתמימות שלך. פעם היה יותר טוב, ועכשיו הרסת הכל. ובעצם, זו לא רק את. יש מאחורייך משפחה שלמה, שדאגה להרוס ביחד איתך. עם אמא חולת עצבים, אח מתוסבך ואחות אינטרסנטית. והאבא, שיש מספרים עליו שהוא היה זה שאיזן את הכל, הוא מת, כבר 12 שנה. ורק עכשיו את מתחילה להבין איזו טעות זאת הייתה לגדול בלעדיו. איזו טעות אמא שלך עשתה כשהיא נלחמה על תואר מזדיין שנקרא משפחה שכולה. איזו טעות היה להשאר בסלון ולראות את הריבים של אמא ובן, לראות משטרות ולשמוע קללות. ואז ללכת לחדר, לשחק בברביות, כאילו כלום לא קרה. וגדלת, ותמיד דאגת להסתיר את זה טוב טוב. אבל די כבר, נשבר לי, נשבר לי מהפוזה הזאת של את מסתדרת בחיים, של תחיי את הרגע, של מה שלא יקרה תמיד יכול להיות יותר גרוע. כי את מטומטמת. ואיזה תסבוכים, ומה יעזרו לי פסיכולוגים? את ילדה דפוקה למשפחה דפוקה. ובכל זאת אנשים בוחרים להיות איתנו, וזה תמיד עניין אותי למה. כרגע החסרונות עולים לך על היתרונות. כרגע את חסרת תועלת, אז לכי תנסי להרדם כשאת חושבת לעצמך שאת הורסת לעצמך בכל מה שאת אוהבת. תנסי להזכר מאיפה זה הגיע, ופתאום תזכרי באח שלך, הגיבור הזה, הגבר הזה, הטיפש הזה, עם דמעות בעיניים, תראי את אמא שלך מקללת אותו, שונאת את היצר שלה. תראי את אחותך מנסה בכוח להכניס אותך לחדר, שלא תראי את הזוועה, אבל הסקרנות שלך שהיא מהשטן היא לא תוותר לך. ותמיד יהיו מעורבים בזה אנשים מבחוץ, וזה עוד סיבה למה אני כועסת. למה להכניס אנשים אחרים לתוך כל החרא שנולדת לו? מה הם אשמים? ואיכשהו הם גם בוחרים להיות כאן. אף אחד לא מכריח. תמיד אפשר לעזוב. אז תמיד יכול להיות יותר גרוע, אבל אני שואלת מתי יתחיל להיות לי יותר טוב?

כי בסך הכל, מי את בכלל? סתם ילדה קרצייה עם נמשים ושיניים עקומות שהסקרנות הרגה לה את התמימות, ואת בסך הכל מבקשת חוויה מתקנת לילדות שגם בעזרת אחרים אבל בעיקר בזכות עצמך הרסת. אבל את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור, אפשר לחשוב רק על איך לשפר. אז אני אלך לישון עכשיו, וממחר, הכל יתחיל להשתפר.

נועה של עצמה ושל אף אחד

אני חוסמת את התגובות לקטע, רוצים לדבר איתי על זה? בכיף. אני במסנג'ר.