תל אביב: ים, שמש, אנשים, תיירים, טרמילאים, לוק, סטייל, דיזינגוף, אלנבי, שינקין, קינג ג'ורג', עזריאלי, מוסך שיער, מוניות, שייקים, חנויות, מעצבים, פוזה, פאבים, מועדונים, מוזיקה, בארבי, האנגר 11, אלכוהול, סיגריות, סמים, פלורנטין, נחלת בנימין, ג'אנק פוד, פג'אמה, אומנות, שווקים, מפוחית, בדים, סמטאות, ריח, ספסלים, הומלסים, קרטונים, חברים, סטרייטים, גייז, הומואים, לסביות, קוקסינלים, דראג, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, מחשוף, חוף, כדורעף, כוסיות, חתיכים, נמל, תל ברוך, סלבס, יוקר, זנותיות, הליכה, פרטנר, הדפסות, ריכוז, פלאפון, בנייה, יפו, טיילת, התחממות גלובלית, חירמונים, זקנים, אהבה, מרפסות, עירום, צחוקים, שיגעון, רוח, פיס, פירס, קעקועים, זול, טעים.

כמה דברים ממקומות שונים קורים בו זמנית בתל אביב. אישה גבוהה עם שמלה אדומה ומחשוף הולכת לעבר הדייט שלה, חבורת בנים מסתובבים ביחד נהנים, הומלסים מדברים על משמעות החיים, זוג זקנים מחזיק ידיים, אקו סלבס עושים טובה לאנושות וכמובן שלא שוחכים לתעד את זה, צלמים בכל מקום, חברות מתהלכות, אנשים שיושבים לבד בבתי קפה. ואני? אני שרק באתי לראות, להתסכל, ולהבין. לא פעם עלה לי הרעיון לשבת ליד ההומלסים האלה שבשינקין פינת אלנבי ולשאול אותם מה הם חושבים על החיים, על אהבה, על כסף, אם הם מאושרים בכלל? אם היו מציעים להם בית וכסף, הם היו עוזבים את הסביבה שלהם? שהכי מוכר להם שם, בלי חומרנות, בלי צביעות, הם היו הולכים על זה? את השיכור שנזרק עכשיו מהבר שיכול להכיל רק 134 אנשים הייתי רוצה לשאול למה הוא עושה את זה לעצמו? את האיש הגדול בחליפה הלבנה שיצא עכשיו מהמועדון חשפנות ומאחוריו הרבה אנשים גדולים עם חליפות שחורות הייתי רוצה לשאול אם יש אנשים שהוא אוהב? את הזונה מתל ברוך שיושבת על ספסל אוטבוס נטוש הייתי רוצה לשאול אם היא נהינת ממה שהיא עושה? את ההיא שנעמדת מול מראה בחלון ראווה הייתי רוצה לשאול אם היא יודעת שיבריזו לה? את ההיא שהתלבשה מול חלון פתוח, או את הזוג שהתחרמן בטיילת, או את ההיא בשמלת המיני שהרימה את הרגל וחשפה מה הולך לה שם בפנים הייתי רוצה לשאול אם יש להם בושה? אבל לא. כי בתל אביב - כולם ביחד וכל אחד בשלו. אנשים יכולים להסתובב בחבורות, אבל להרהר במחשבות, רק ללכת בלי לשים לב לתנועת האנשים שעוברת.

בחיים שלי לא הייתי מוותרת על האווירה שבתל אביב, על הביחד אבל לבד,  על הגרפיטי שעשו בקירות חשוכים בסמטאות, על הרוח, ועל הים שעולה ומוחק את החופים, את האנשים, את ה-כולם חברים של כולם, ואת הצפונים שנכנסים לתוך הבניין המפואר עם הקורקינט החשמלי וכעבור כמה דקות יוצאים עם 4 כלבים לטיול, על המלצרית העילגת שמתחילה לפרק לך את הקפה לגורמים כשכל מה שאת רוצה זה בסה"כ נס קפה. בקיצור, למה תל אביב כל כך מיוחדת לי, כי בעצם זה סתם מקום, למה אני מקדישה פוסט שלם על כולה מקום? כי אני מתגעגעת. מתגעגעת לימים שבהם בדקה הראשונה הייתי בגבעתיים, בשנייה ברמת גן, בשלישית בבני ברק וברביעית בתל אביב. וכבר אז כילדה קטנה, הייתי מסתובבת שם עם אנשים ואיכשהו עדיין לבד, שקועה במחשבות של עצמי, כמו כל אחד שפשוט הולך למקום כלשהו, מרוכז בעצמו, כי בתל אביב אני מרגישה בבית. אני מתגעגעת לימים שלי כ.. איך השכנה אמרה פעם לאמא שלי? "מה יהיה עם הילדת רחוב הזאת שלך? כל יום אני רואה אותה מתהלכת לה בתל אביב, למה היא לא בבית מול הטלוויזיה או משהו?"

נועה של הים.

אל תצחקו עליי, אני באמת אוהבת

את המקום הזה, ככה שהרגשתי בטוחה עם עצמי

לכתוב את הפוסט הזה.

משהו השתנה, נהרס. אני נסעתי מהבית בידיעה שכשאני אחזור הכל יישאר אותו הדבר. נסעתי, חזרתי. החברים שלי השתנו, האווירה השתנתה, היחס השתנה. גם בי, משהו בגישה שלי לחיים השתנתה. משהו בהסתכלות שלי על האנשים השתנתה. התחלתי והפסקתי להעריך דברים. הכל נראה לי אפור ושגרתי, משעמם ובנאלי. לא הכנתי את עצמי מספיק לדברים. חייתי בתוך בועה ורודה משלי והיא התפוצצה. אז אני פה, קמה כל בוקר בשבע, מתארגנת לבית הספר, חוזרת, שיעורים או שלא - תלוי מה יבוא לי, ולצאת. לפעמים עם חברות, לפעמים לבד. להסתובב, לנקות את הראש, להלך ברחובות. אולי למכון כושר, אולי לנוע"ל, עד שעובר לי היום.  לא יודעת מה אני מנסה להגיד כי בסה"כ אין לי תחושה. אנשים מאכזבים. ואני מתאכזבת מעצמי שאכפת לי מזה. מתאכזבת מזה שאנשים מצליחים לבאס אותי, מתאכזבת שכזאת אני, ושאין לי מטרות, שאני נכנסת לבית הספר מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי "הם כל כך מטומטמים, מה אני עושה פה בכלל?". מאכזב אותי שבאמת אין לי סיבה מיוחדת לקום בבוקר, ושאם כולנו היינו מתים זה לא היה באמת איכפת לי. מאכזב אותי שאני צריכה מישהו לידי, ושאני לא יכולה לעמוד בזכות עצמי. שברגע שאין לי חבר אז אני אחכה לעוד אחד, שאני לא שבעה ממה שיש לי. ואני בעצם לא יודעת מה אני רוצה. משעמם לי.