כמו שהבטחתי, הינה המסע לפולין: 4.9.2007 - 11.9.2007
מסע לפולין 2007 – משלחת 128 "אוחזים בחיים".
יומן המסע שלי:
היום הראשון - יום שלישי:
עולים למטוס, עוד מעט ממריאים למסע המצופה.
נוחתים לאט לאט, אוחזים ידיים מתרגשות, ועוד מעט נוגעים וחשים את האוויר של עבר עמך, את הקור החודר לעצמות, אבל לא כמו שהם הרגישו...
נתקלנו במזג אוויר חורפי שסביר להניח יימשך כל המסע... נסענו הישר מקטוביץ' לבית מלון בקראקוב לישון. הגענו רק באיזה 1 בלילה למלונות.
היום השני - יום רביעי – יום תיירותי:
סיירנו בעיר קראקוב, באזורים הקשורים להיסטוריה של יהדות קראקוב.
בגלל שכמעט ולא ישנו בלילה אז היינו עייפים והיה קשה להתרכז ולהישאר ערנים.
שרנו שיר באוטובוס שהשאיר אותנו ערניים יותר ממקודם ונתן לנו כוחות להישאר ערים חחחחח
"אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען, אלה אלה על אבינו, אבינו שבשמיים!!!" התלהבנו מהשיר הזה ושרנו אותו כל הזמן וחירפנו והצקנו לאנשים.
ביקרנו בבית הכנסת הישן, בית הכנסת איזיק, ובבית הקברות.
היינו בעיר העתיקה שהייתה ממש יפה ומשם חזרנו למלון.
היום השלישי - יום חמישי - אושוויץ:
כל היום היה מוקדש לביקור במחנה ההשמדה המפורסם- אושוויץ.
ראינו את מסילות הרכבת, את הדרגשים שאליהם נכנסו והצטופפו הרבה יהודים.
ביום הזה הפגישו אותנו עם ניצולת שואה מדהימה ששמה הלינה, היא התלוותה אליינו למסע בימים שלישי, רביעי וחמישי וסיפרה לנו את סיפורה.
סיפורה ומילותיה סחפו אותי לאסוציאציות שונות. כל הזמן דיברו על משפחה, ועל הורים... איך הפרידו בינייהם איך ברגע הכמעט קרוב למוות הם כבר לא היו שם כדי להרגיע. וכ"כ התגעגעתי להורים שלי דרך מילים אלו.
העדות של הלינה נורא ריגשה. היא תיארה מהו רעב באמת והמשיכה לספר לנו מה עבר עלייה. מישהו מהמדריכים ביקש מימנה להגדיר לנו מהו רעב, רעב של: "לא אכלתי צהריים אני גווע מרעב." , אז היא תיארה מהו רעב אמיתי. רעב שלא אכלת יומיים או אפילו שבוע, ופירור לחם נראה לך כפנטזיה בהתגשמותה. שהיה שלג והם יכלו ללקק את השלג, שמשהו נכנס לפה... זה היה חלום.
ומהו קור, אי אפשר לתאר קור שכזה. זאת תחושה חזקה מידי מכדי לתאר אותה במילים.
הלכנו למוזאון שבו היו חפצים שנשארו של יהודים- סירים, מזוודות, משחות שיניים ומברשות שער, נעליים, משחות שיניים, שערות אמיתיות, מכשירי מומים כגון כיסא גלגלים ורגליים תותבות וכו'. זה לא זיעזע כמו שציפיתי, הכינו אותנו לזה יותר מידי. אבל זה עדיין נגע בי באיזשהו מקום. כי חשוב היה להסתכל על זה לא בתור סתם חפצים ריקניים...זה חפצים שמאחורי כל חפץ וחפץ, וזה נראה שהיה שם בלי סוף, היה בן אדם...
מאחורי המשקפיים היה בן אדם שרצה לראות, ומאחורי הנעליים היה בן אדם שרצה רק ללכת... ללכת לחופשי, כך אמרה הלינה בעדותה. אבל מנעו מימנו את הזכות הזאת, את כל הזכויות שיש לבן אדם גזלו מימנו באכזריות.
לאחר מכן הלכנו למין מקום שקוראים לו "לכל איש יש שם" שם כל אחד אמר את שמות המשפחה שלו שרוצה להזכיר שניספו בשואה ולאחר מכן הניחו נרות זיכרון.
אני לא הדלקתי באנדרטה הזאת, הדלקתי באנדרטה אחרת.
לא יודעת מה מנע ממני להדליק, לא הייתי מסוגלת, הייתי מוצפת רגשות באותו רגע והייתי נורא נרגשת שלא יכולתי.
כולנו יצאנו מהאזור המעומעם מלא נרות ובאווירה אינטימית.
היום הרביעי - יום שישי:
נסיעה ארוכה מאוד כ-3 שעות עד ללודג'. הראו לנו סרט. "הפסנתרן" סרט מדהים ומרגש!!! ריגש אותי הקטע שהנאצים נכנסים לבית של אחד מהיהודים, והוא נכה בכיסא גלגלים ואחד הגרמנים צועק לו: "קום!!" והוא לא קם, כי הוא לא יכול. מה הוא אשם? אז הם לוקחים אותו ופשוט מפילים אותו מהמרפסת בלי רחמים. לא יודעת למה, אבל הקטע הזה לא יצא לי מהראש.
היינו ברכבת אמיתית שהובילו בתוכם יהודים למחנות השמדה.
בארוחת ערב היה לא רע ומשם חזרנו למלון.
היום החמישי – יום שבת - ורשה:
ביקרנו בבית כנסת יהודי, הלכנו ברחובות של ורשה. המבנים הישנים, הרחוב השונה והמוזר שלא הכרתי ממקודם. רחוב זר ומנוכר. אנשים עוברים מידי פעם. אבל הריקנות ברחוב והשקט שבה התלבטו ושררו שם. הלכנו לבית קברות עם מצבות מצמררות, חלקן אף שבורות.
עשינו טקס מרגש והלינה דיברה והמחישה את מה שהיא מרגישה באותו רגע ואמרה שהיה לה נורא קשה להגיע לכאן, לבית הקברות.
אני לא חושבת שהיה אחד שלא נישבר ובכה שם, היא אמרה דברים כל כך מרגשים שקשה לי להסביר במילים.
בהמשך היום הלכנו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, הייתה עייפות כבדה, התקשתי להקשיב. היו בובות על הריצפה, לא יודעת אם אמיתיות, או ששמו כדי להמחיש את האווירה.
היה ילד נאצי בן 10 שכשהוא ראה אותנו באוטובוסים הוא פשוט עשה עלינו זין עם האצבע, מה לעשות, תמיד יהיו את האנטישמים שישארו...
לקרת סוף היום הלכנו לקניות בעיר, הלכנו לקניון ואכלנו במקדונלדס.(כשמבקשים מהם דאבל המבורגר הם מביאים המבורגר קטן יחסית לדאבל המבורגר אצלנו בארץ. אין אצלהם דבר כזה המבורגר גדול!!) הסתובבנו בחנויות בגדים, חח לא מצאתי לעצמי משהו מיוחד כל כך.
היום השישי – יום ראשון – טרבלינקה:
הלכנו למחנה השמדה טרבלינקה שהיה ריק, וקשה להרגיש ולהתחבר באמת כשאתה נתקל בריקנות... אתה צריך עוד שרידים ועוד סימנים כדי ממש להתחבר לזה ריגשית.
הלכנו ליער לופוחובה לבורות ההריגה.
שם קיבלנו מכתבים מפתיעים מההורים שריגשו והגבירו את הגעגועים.
לאחר מכן הלכנו לבית כנסת מפואר ומרשים.
היה שם דתי אחד שהתחיל לרקוד בבית הכנסת וכולם הצטרפו והתחילו לרקוד יחד איתו, גם המורים.
חזרנו לבית המלון עייפים והאוכל היה מעולה.
היום השביעי – יום שני - יום לפני אחרון:
הלכנו למאיידניק. מחנה השמדה שנשאר בשלמותו. מה שהכי הדהים וזיעזע והיה קשה לעיכול, משהו שעדיין חרוט במוחי, זהו הר האפר שהתבסס ברחבה המיועדת לו. הר אפר זה כ7 טון. שנראה כערמת בוץ אחת גדולה, אפר מעורבב באפר. זהו לא סתם אפר. מאחורי כל גרגיר מסתתר זיכרון מבן אדם, אמנם אי אפשר להבדיל בין אדם לאדם. אבל פה בהר אפר זה היה כ"כ הרבה אנשים שהמספר הסטטיסטי לא חשוב אפילו, וחשוב רק להבין את המהות של זה... כי הכמות בחיים לא תועכל.
אנשים אלה פעם נשמו ,צחקו, הלכו ,אכלו... ולפני שנהפכו לפיסת אפר שיכולה לעוף בכזאת קלות עם הרוח, הם בכו, נחנקו, בכו מבפנים, נפלו, גוועו מרעב, אכלו את הציפורניים כדי לשרוד, חלק כבר וויתרו. ניסו להתקיים מפיסת תקווה, משמיים שהגניבו מידי פעם שמש, וקרנייה נתנו להם תיקווה. והאפר שלהם נתן לי גם תקווה, להיות גאה בארץ ישראל. לפחות הם מתו עם קצת תקווה בתוכם.
ערכנו טקס מצמרר ומרגש מאוד, דמעות של עצב זלגו- לנוכח הזיכרון ומצד שני דמעות של שימחה- דמעות של ציונות וגאווה על הארץ. יש כאלה שלא הצליחו לבכות. אולי הם צריכים לזכור את כל הרגעים האלה ולשאת עימם אותם, וכשהם מגיעים לארץ ישראל, ארצנו היחידה. לבכות... להוציא הכל ולבכות על הטוב והרע.
היום השמיני – יום שלישי - היום האחרון של המסע. מחר לפנות בוקר נוחתים בבית:
סיירנו במכרות המלח, ירדנו איזה 50 קומות חח
למזלנו לא היינו צריכים לעלות את כל זה אח"כ, הייתה מעלית מהירה עד למעלה (20 שניות עד לקומה הראשונה חח)
כשהגענו הייתה לחות נוראית והתקשתי קצת לנשום.
היה נורא יפה למטה, הכל היה עשוי ממלח.
הייתה לנו מדריכה פולנית שדיברה במבטא אנגלית נורא מוזר ומעצבן, קשה היה להבין מה היא אומרת.
משם עברנו לשוק, עשיתי קניות וקניתי מתנות לבני המשפחה ולעצמי:]
ולסיכום, המסע הזה נתן לי המון חוזק נפשי, הוא לימד אותי לקחת פרופורציות, לקחת פחות דברים ללב, להבין מהו רעב ולהעריך שיש לי מה לאכול, להעריך את זה שיש לי שני הורים נפלאים שאוהבים אותי... שהם תמיד שם בשבילי. גרם לי לרצות לבוא אל אמא שלי שהיא חולת ניקיון ובפעם הראשונה בחיים שלי להפסיק להיות עצלנית ולבוא אליה ולהציע לה עזרה בניקיון הבית. גרם לי להבין שהיו דברים יותר גרועים בעבר, אנשים סבלו בלי סוף... נערים ונערות בגילי אפילו יותר קטנים. ואם הם עברו את הגרוע מכל, איך אני לא אוכל להתגבר על הדברים הקטנים בחיים? איך אני אוכל להבין שהדברים הקטנים הם גרגר חול לעומת מה שעבר עמי. וכל זה, כל הכאב... מחזק אותי. אני מרגישה יותר מחוזקת אחרי המסע הזה ולא מתחרטת אפילו על שניה שהייתי שם...מי שלא בא ומעדיף נסיעה לאילת או לכל מקום אחר, מפסיד, כי זאת חוויה של פעם בחיים, ואם יש הזדמנות צריך לנצל אותה מיד. המסע הזה שהיה רק 8 ימים מוביל אותי אל מסע ארוך וחדש שיימשך עד מותי... והקטעים המרגשים האלה של האחדות, השירה, ראש מורם, סביב אפר ואדמות, מבנים ישנים שעמי סבל בתוכם, הזיכרונות של המראות...הם תמיד יהיו בתוכי, הם יתנו לי את הכוח להתגבר על כל מכשול שיתקל בדרכי.
המסע הזה גרם לי להיות גאה במדינה שלנו, עם כל הקשיים שיש בה,
אני גאה... יותר מתמיד...
אני גאה שאני יהודיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
