היפה והאמיצה

זה משונה פה, בארץ האחרת, פעם קראו לזה הבועה. אני מביטה בבניין שנשקף מחלון המשרד שלי, מאחד החלונות יוצא חתול לארגז חול שמונח על מנוע המזגן, כשהוא מסיים הוא טופח ארוכות על החלון עד שהוא נפתח והחתול יכול להכנס חזרה הביתה. חלמתי על זוג גורי חתלתולים יפיפיים, מלאי פרווה, אחד לבן ואחד כחלחל, לא רציתי להתעורר בבוקר, רונן העיר אותי כמה פעמים ובאחת מהן נתתי למאיר לעלות למיטה ולהתחבק איתי מתחת לשמיכות. "זה היה מתוך שינה", אני מנסה לתרץ, אבל יודעת שאני הורסת את החינוך של הכלב הזה ואולי אני אהיה אמא גרועה מאוד. כל סוף השבוע הזה בילינו, קפצנו מהנאה אחת לאחרת בלי לעצור, בלי להתחשב במה שקורה לא רחוק מכאן. אני תוהה איך יראה השבוע הזה, מקוה שלא יקפיצו את רונן למילואים, יש את חגיגות הסילבסטר וחגיגות יום ההולדת, יש לי הרבה תכנונים, איזה מין סוף שנה זה. אתמול, כשמתי ושלמה התחילו לשיר את עמיחי, אחי שאל אותי אם אני מכירה, לא הכרתי את המנגינה, אבל ידעתי את כל המילים.

"אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט כדי להגיע
אל תחנת האיסוף
והם שותתי דם.

אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.

אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים"