אחרי היום המזעזע שהיה לי אתמול בכנס מנהלי השיווק שלנו, כל מה שרציתי הוא להניח את הגוף על השז לונג הרחב ולהתרווח. לפעמים רונן ואני מצטופפים זה לצד זו שם, שנינו יחד. לפעמים, כמו אתמול, אנחנו שוכבים בריש, על ספת הריש. הראשים שלנו נחים באותה נקודה על כרית, הגוף שלי על השז לונג ושלו על הספה, כאילו אנחנו מאחדים מחשבות. ואז התקשרה ענת. דיברנו שעה ורבע וכבר היה מאוחר מאוד. נזכרתי שהיום אני מארחת ועובדת ועוד לא הכנתי דבר וחצי דבר לכבוד שבועות. העוגה צריכה לבלות לילה במקרר אז ניגשתי למטבח. התנור החדש מבהיק. הדלקתי אותו על טורבו, מאה ושישים מעלות. במעבד מזון הכנתי את הבצק והוצאתי את חומרי המלית מהמקרר. היתה שם רק חבילה אחת של טוב טעם. איזה יאוש. תרתי אחר אחת נוספת. חיפשתי מעבר להררי החושך המקרריים, אולי יש אורדה. אבל הבנתי שאאלץ לנסוע לאמפמ השכונתי. קניתי גם יוגורט ובוטנים אמריקאים. הגשתי לה חמישים שקלים והיא החזירה לי שמונה עשר. אמרתי לה שנתתי לה חמישים שקלים והיא השיבה שזה נכון, שזה עלה שלושים ושניים. יצאתי המומה והבטתי בחשבונית. היא חייבה אותי על שתי חבילות מכל דבר. חזרתי פנימה ואמרתי לה - בגלל זה לא הבנתי את החשבון. היא אמרה: "אה, את בהריון". והחזירה לי את רוב מעותיי. הרגשתי גיבורת ישראל.
אחרי שהעוגה היתה מוכנה והכלים רחוצים השעה היתה אחת עשרה וחצי. רונן בעבודה ואני לבדי עם הכלבים המרוצים, לאחר שלקלקו את כל שאריות הגבינה מכל המיכלים. הנחתי את הגוף על השז לונג הרחב והתרווחתי.
בקרוב אצלי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
