הזמן חולף, זו מהותו, אם היה עוצר מלכת הכל היה אחרת. אבל עם הזמן הזה, כמות שהוא, הכל מים. יש לו יום הולדת היום. הוא נולד במשקל קילו ומאה (פעם זו היתה הבדיחה הקבועה, "והיום הוא שוקל מאה וקילו") ועלה ארצה בגיל שבועיים. יש איזו תמונה דהויה, תינוק קטנטן עטוף בשמיכה, בידיים של אמא שלו. אחרי כל כך הרבה גרידות רק הוא נולד וככה נשאר, יחידי להוריו ולסבתו. הוא סיפר לי פעם על הכפר אליו עברה משפחתו בתקופת השואה, ככה ניצלו, אם היו נשארים בבוקרשט מי יודע מה היה קורה. לא הכרתי את הוריו או את סבתו אבל אמא אומרת שהם היו אנשים מדהימים, שהם קיבלו אותה כמו בת. אני חושבת שלפעמים היא הרגישה שהם אוהבים אותה יותר מאשר הוריה שלה. אחרי שהגיעו ארצה באניה הם התמקמו במעברה ליד חיפה או עכו, אני לא יודעת כיצד הם הגיעו העירה, אבל הוא אהב את הים ושנא ללמוד. הוא התגייס לחיל הים והיה לו אופנוע ורישיון על משאית וחברה גבוהה ורזה שקראו לה תמר. אחרי שנתיים יחד הם התחתנו בבית החייל, שניהם היו חיילים אז זה מתאים. הם גרו בבת ים בדירה שקנו להם ההורים, נולדו להם שני ילדים שהם אוהבים יותר מכל. כשנולדה לו בתו הוא היה בגילי והוא בנה לה רהיטים וקרא לה בשמות חיבה, חיבק ונישק וטיפל והאכיל וקלע לה צמות וקנה לה בגדים וצעצועים ולקח אותה להרפתקאות ולימד אותה איך מפרקים ומרכיבים רדיו וטוסטר ווידאו ואיך קודחים ואיך מחליפים שקע ואיך מתקינים מנורה ואחר כך כשהיא גדלה וקיבלה רישיון נהיגה, הוא לימד אותה להחליף גלגל ולבדוק שמן ומים ולהבין אם זה האלטרנטור או הקרבורטור שעושים בעיות. כשעברה לתל אביב לדירה ההיא ברוטשילד קנה לה קטנוע חמוד ובנה לה כוורת ויום אחד היא חזרה הביתה וראתה אותו קורע תחת המקרר השמן שעד כה עמד במסדרון והוא הצליח להכניסו למטבח, אחרי שפרק את המשקוף. אחרי שנתיים הוא הגיע לדירה אליה עברה שבוע אחרי שהכירה את הדייר שהתגורר בה, והיא אמרה לו שהדייר הזה הוא בעלה לעתיד. הם התקינו מנורות יפות ובנו מדפים וסידרו אותה יפה, אפילו שכשחבר שלה הגיע וראה את השינויים הוא לא היה מרוצה, כי שנא שינויים. אחרי שהיא התחתנה הוא ניסה ללמד את בעלה כל מיני דברים, אבל לא תמיד הצליח. הם היו מבלים הרבה יחד, נסעו לשוק הפשפשים ובנו דברים לבית. את ימי ההולדת שלו היו חוגגים, כמו ימי הולדת של שאר בני המשפחה, בארוחה במסעדה. ביום הולדתו החמישים ושלושה הם נפגשו בקלואליס, כי היא רצתה שיטעם את האיקרה המעולה של ויקטור, אבל כנראה שהוא העדיף מסעדה רומנית כמו שצריך. תמיד היה לו מצב רוח טוב והיו לו הרבה חברים, וזה עצוב שפחות מחודש אחרי הארוחה ההיא הוא לא התעורר משנת הצהריים. אבל היום אנחנו חוגגים, בכל זאת, יום הולדת.
זה נורא שאחרי המוות מציינים רק את יום המוות, כי מה שחשוב באמת זה שהאדם הזה נולד, שהוא היה שריר וקיים ומשפיע ואוהב ואהוב, שהוא היה בן ואב, ושיש לו נכדה בדרך, והיא תשמע המון סיפורים על הסבא שיכול היה להיות, ממש כמוני.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
