היפה והאמיצה

אחרי שהאופטומטריסטית בדקה ונזפה והתרתה הזמנתי זוג משקפיים אדומים. כשנעתי מעליו רונן אמר שאני כמו ספרנית לוהטת בסרט פורנו, מאז כשאנחנו שוכבים הוא תמיד רוצה עם משקפיים. אני מסתובבת איתם כבר כמה ימים, זה לא רע, גיק שיק. אני עוברת יום מהגיהנום פה בעבודה, אני מתנחמת בזכרונות סוף השבוע. אמנם ביום שישי רונן נפצע בעת מילוי תפקידו (לאחר ששבר את ספלי האהוב החדש, הוא הדיח את הכלים ושבר כוס בתוך ידו), מה שהשבית אותו מכל מלאכה אשר עשה והותיר לי פעילויות מלבבות כגון קניות בסופרמרקט (היינו צריכים מים ומשום מה קניתי מצרכים בשש-מאות שקל), הדחת הכלים שנותרו, בישול וכמובן זעף כללי על המצב (רציתי לשכב על השז-לונג ולצפות ביס-מקס).

לשמחתי הרבה, עוד בתחילת השבוע הזמנתי לשבת מקום למסעדה האהובה עלי ביותר בארץ, אורי בורי. השכמתי קום, בגלל ההורמונים שלא נותנים לי מנוח, וחיכיתי שרונן יתעורר. יצאנו לדרך באחת עשרה ורבע והגענו לעכו בדיוק באחת. אחרי שלל המגבלות שמסרתי למלצרית, התחילו המנות להגיע לשולחן. מרק פירות הים היה כל כך משובח וחריף, מלא פירות ים וטעם עז. אחר כך הופיעו על השולחן שרימפס ברוטב לימוני בציפוי פירורי לחם, על מצע שעועית ירוקה. זו היתה מנה נהדרת ובעלת רבדים של טעמים ומרקמים. הכנתי את עצמי לגולת הכותרת של הארוחה, המנה האהובה עלי ביותר בעולם כולו, קוקי סן ז'אק ברוטב ג'ינג'ר, שמנת ואצות ים. היא מגיעה במחבת רוחשת, בתוכה נחות חמש צדפות יפיפיות, עשויות באופן המושלם ביותר. הרוטב לא פחות מאלוהי, ואחת ההנאות הגדולות ביותר בעולם, היא לטבול פיסות לחם ולהתענג על הטעם, הרבה אחרי שהצדפות מצאו דרכן אל הבטן ואל פיצי שלי. מנה נוספת שטעמנו היא בורי בקדרה. אחרי שחילקו את הבורי לשנינו, הניחה המלצרית אורז בתוך הקדרה וערבבה במרץ, עד שכל האורז היה ספוג ברוטב העגבניות העשיר והמתקתק שבקדרה. מיותר לציין שגם זו מנה מופלאה, אך עדיף לאכול אותה כשעוד יש מקום בבטן ולא על סף התפוצצות אוכלוסין.

לא ויתרנו על הקינוח למרות שלא היה שטורייזל (הקינוח האהוב עלי ביותר בעולם), וחלקנו שתי פרוסות גלידה בטעמי קרמל וקינמון, שהגיעו עם קישוטי קצפת (רטרו!) וטעמן היה גן עדני לחלוטין. אחר כך הצטלמנו על רקע החומות והים, וטיילנו קצת ואז נסענו הביתה ונרדמנו לשעתיים כבולי עץ שמנים במיוחד. אחר כך ירד הערב, בילינו יחד ככל היכולת, כי עוד מעט מתחיל עוד שבוע של עבודה קשה בחומר ובלבנים (גם אם הם וירטואליים). ואכן בארבע עשרים וחמש בבוקר רונן כבר יצא לעבודה ואילו אני יצאתי מהמיטה ברבע לשבע. הגעתי לכאן וסבלתי בלי סוף כי כנראה הסמנכ"ל עובר ימים קשים, או תאמרי במלעיל ימים קשים. ורונן הודיע שהוא נשאר לנוספת, הוא יחזור רק באחת עשרה וחצי בלילה. ומה אני אעשה בלעדיך, תמהתי. תראי טלויזיה על השז לונג, הוא השיב.