היפה והאמיצה

בראש שלי אני בחורה אחראית ומסודרת. הכל במקומו מונח וכשאני חושבת על משהו אני מעלה את תמונתו במחשב המשוכלל של המוח, שסורק את מאגר התמונות ושולף מתוכן את זו שמצביעה על המיקום המדויק. זה מאוד שימושי, שום דבר לא הולך לאיבוד, הכל מתגלה ברגע. בכלל, אני בחורה מתוכננת, אני אוהבת לדעת מה וכיצד וחוקרת הכל עד שאני מגיעה לתשובה המדויקת, ככה הכל נשמר אצלי, ידיעות חשובות ומיני זוטות, הכל בהיררכיה מקוטלגת היטב. עכשיו דברים קורים אחרת, אולי זה בגלל ההריון, זה נוח לתלות בו הכל, איטיות מחשבה או קשיי הבנה שמעולם לא היו מנת חלקי. אבל עם דבר אחד קשה לי להסכין, עם הופעתה של ארץ איבוד.

אלמלא הייתי מכירה את עצמי טוב יותר, הייתי חושבת שמדובר בהשלכות מעבר הדירה, אבל כבר עברתי דירות רבות ומעולם לא אבד דבר. ופה מדי יום אינני יודעת היכן חפציי. תחילה אבד השעון האדום, אחר כך איזו שמלה וגם הקבלות על המזגנים שבינתיים נמצאו בתיבת המתכונים (אין לי מושג כיצד הגיעו לשם). ביום שישי הבחנתי שאיבדתי את טבעת האירוסין והיום היינו אמורים ללכת לשנות את שמנו במשרד הפנים ובילינו שעה בחיפושים אחר תמונות הפספורט הטובות שלנו, שעקבותיהן אבדו, למרות שחזינו בהן לפני חודש וחצי או חודשיים. עתה נעלמו לבלי שוב. מה בין טבעת ובין תמונות, האחת יקרה וסנטימנטלית והאחרות סתם תמונות, שאפשר לשחזר בלי שום בעיה מול כל מצלמה. אבל זה לא ככה.

במקום למצוא את עצמי מחדש אני הולכת לאיבוד בעקבות חפציי. עכשיו אנציח את עצמי במשמניי ותהא תמונה זו ניצבת לנגד עיניי במהלך כל חיי, עד התרפטות מוחלטת או המצאה חדשנית בעוד עשרים שנה, שבה תספיק איזו תעודת זיהוי ביומטרית ואני אתגעגע לתמונות של החודש השביעי להריוני. מעניין אם ככה חשים חולי אלצהיימר כשהם מאבדים את היכולת לזכור. אני מאמצת את התאים האפורים אבל לא מצליחה להגיע אליה, לארץ איבוד, היא חמקמקה מאוד ומתרחקת. אולי אני פשוט צריכה לוותר ויום אחד היא תתגלה והכל ישוב אלי. או שלא.