בבוקר אני מתעוררת בקושי, אני מקוה שרונן שם. השבוע כן. יש לו עור נעים נעים ושפתיים רכות. אני מסתובבת עם הגב אליו לאט לאט ואז מרימה את עצמי לישיבה. אני יושבת כמו הזקנים על המיטה, הרגליים מגששות לאט אחרי הנעליים. עכשיו מותר לי רק קרוקס כי הן לא מחליקות. הבטן גדולה, אני מביטה עליה מלמעלה ומלטפת בתנועות מעגליות. אם אני זוכרת אני מגששת גם אחר המשקפיים החדשים, הנה מאיר ישן למרגלותיי. הוא זוכה לליטוף בבטן ומביט בי בעיניים טובות.
שירותים ואחר כך מקלחת. למצוא משהו ללבוש. לזכור לקחת את הטלפון הנייד מחדר השינה ולהכניסו לתיק. להתאפר. אני פותחת את הדלת ומכניסה את העיתון. מכינה לעצמי קפה קר וגם שתי פרוסות עם גבינה או טוסט. אני קוראת את העיתון מהסוף להתחלה ולא אכפת לי שהדקות עוברות ככה מהר. אני עם עצמי ואיתי ונעים לי.
אני אורזת אוכל לעבודה וגם ממתק או עוגיה, חובשת כובע ומשקפי שמש ויוצאת. שבע דקות במכונית עם טל ואביעד ואני מגיעה לעבודה, מחפשת חניה בכחול לבן. שבע הדקות האלה לפעמים מעצבנות מאוד, אם נתקעים מאחורי נהג או נהגת איטיים או סתם לא מרוכזים, או אוטובוס שנכנס לנתיב בגסות בלי להתחשב בשאר המכוניות, או נהג קטנוע שמגיח משומקום ומפריח את לבי. בכלל, הרבה דברים מעצבנים עכשיו בתקופה הזו, זה בטח שילוב של ההריון והחום, חוסר הסבלנות שלי ומוחה הרפה של האנושות.
הכלבים הולכים להסתפר, אני יושבת במשרד הממוזג. הצמחים מושקים ומדושנים, אני יושבת במשרד הממוזג. הכלים מודחים, אני יושבת במשרדי הממוזג. המקרר והמזווה מתמלאים, אני יושבת במשרד הממוזג. אני יודעת שזכיתי בבעל הזה, שמנקה ועורך קניות וסידורים ומטפל בכל הדברים. הוא מלטף אותי בבוקר ובערב, כי זה עוזר לייצר את ההורמון הטוב שאמור לסייע לי להגיע לאופוריה בזמן הלידה. שלשום הוא ירד לסיבוב עם הכלבים ובדיוק אז תקף אותי כאב נוראי בבטן התחתונה. בכיתי וצעקתי פפי פפי ופתאום הוא נכנס עם הכלבים ונבהל ורצה שנלך לבית חולים אבל הרגעתי אותו ואמרתי לו שתיכף יעבור, שזה קורה. וזה באמת עבר והכל היה בסדר.
פתאום נהיה קיץ וכל הנשמות הטהורות מציינות כמה קשה הריון בקיץ (אני יושבת במשרד הממוזג), כמה זה נורא ללדת בחגים (אני לא אוכל לשמור את התינוקת בבטן עד סוף אוקטובר), שאני נושמת ממש גרוע (התינוקת לוחצת על הסרעפת בשילוב האלרגיה) ובכלל. בלב אני חושבת על פיצי ועל רונן ועל שרי ועל מאיר ועיניו הטובות ומחייכת מבפנים החוצה.