היפה והאמיצה

החודש השמיני הגיע עם שלל תופעות לא קלות. יש ימים טובים ופיצי חמודה ושוקלת שני קילו, צפה הפוכה בתוך הבטן שלי, רגליים וידיים קטנות מורגשות בחלל הרחם. זו הרגשה ממכרת, רק תני לי להרגיש אותך קטנטונת. בעקרון הייתי רוצה לקבע את מגוריי בצל השזלונג, אך משהו (רונן) מכריח אותי לקום מדי בוקר, להיכנס למכונית ולנסוע למשרד. לפרקים אני קמה ולא יכולה ללכת או לשבת או לנשום או לנהוג ואני נשארת נטועה על מקומי מלאת רחמים עצמיים ורגשות אשם וחישובים בראש על ימי חופשה או מחלה או משימות בעבודה. אחר כך אני שוכבת בתנוחה הנוחה על השז לונג ומרוקנת בשיטתיות מעוררת התפעלות את המקס. יש כל מיני דברים קטנים ולא חשובים כמו ההדחה של ראם או הפרישה של עומר, המפגש הגדול שהוחמץ, נתק מסוים ביני לבין העולם החיצון, קלקולו של מכשיר הטלפון הנייד. אמא היתה באיטליה ומחר יש לה יום הולדת. קנינו לה שובר שמעניק כל מיני פינוקים לבחירה, אך הוא טרם הגיע בדואר ועלי מוטל לגייס כוחות יצירתיים אחרונים וליצור שובר משלי. ביום שלישי, עת חשתי שסופי קרב, רונן הכין קציצות ותפוחי אדמה ובטטות ואפה פיצה מבצק שהכנתי יומיים קודם. הכל יצא טעים מאוד והבנתי שתמיד תמיד תמיד יהיה לי מנחם.