היפה והאמיצה

ביום שישי הייתי במסיבת רווקות ברעננה. זה מוזר לצאת מהעיר ולנסוע למקום אחר ועוד בלי רונן. יעלה, המארגנת, הזמינה שולחן גדול ב"מקום בלב" בשעה חמש וחצי. השמש זהרה בינות העלים הרכים של העצים והשיחים שהשתרגו מעלינו וכיסו את החלקה הקטנה שישבנו בה כליל. מקום יפיפה, הכסאות לא נוחים. אחד המלצרים הביא לי כרית ואני ניסיתי לשבת בנוחות. ללא הצלחה. רק חברתי ואני הגענו ואירגנו את המשחקים והקישוטים והאלבום. אחרי חצי שעה או יותר הגיעו אורחות נוספות ואחרי שעה ורבע הגיעה אורחת הכבוד, הכלה העתידית. אנחנו לא חברות טובות, אנחנו מכירות דרך יעלה, אנחנו יושבות לא מעט שלושתנו יחד והיא התייעצה איתי לפעמים בקשר לחתונה. היא היתה בחתונה שלנו וזה היה ברור שאנחנו נוזמן לשלה. היא עורכת דין מוצלחת ובעלה עורך דין מוצלח, היא גבוהה וכבר ביטלה בעבר אירוסין, כי יש לה אומץ ורצון לאושר והיא מצאה את בעלה לעתיד ואת השמחה בחיים האלה.

לא שרדתי זמן רב בלחות ובחום ובישיבה הלא נוחה, לפני שסימסתי לרונן, שהגיע כעבור עשרים וחמש דקות עם הכלבים וסחף אותי משם. הבנתי שלא אוכל להיות נוכחת בחתונה, שתיערך במקום מקסים ונהדר אבל בחוץ. זה איכזב אותי, אבל הערבים קשים כל כך והנשימה כבדה, וכל כולי כאב ומרמור כאשר איני שוכבת על השזלונג. אחד המשחקים במסיבה היה החבילה עוברת. אחת המשימות היתה שאלת מה הכי רומנטי בעינייך והמשיבה אמרה "חמש דקות בלי הילדים". הכלה פנתה אלי ושאלה אותי כאילו שאני איזו סמכות. אמרתי שהכי רומנטי זה לעלות על הקטנוע כשרונן בא לאסוף אותי מיום עבודה, לעבור במכולת הגבינות ולטעום ולבחור את הכי טעימות, ואז לחצות את הכביש ללחם ארז, ולקנות שם לחם אמנטל וזיתים ואז לרכוב לטיילת, לנשום עמוק את הים והמראות בנקודה הזו שהוא נפתח לפנינו, לפרוש את המחצלת, לפתוח את בקבוקי הבירה או בקבוק היין, לפרוס את הגבינות ולהניח על פרוסות הלחם, להתענג על כל ביס וטעם מתפוצץ בפה, בעדינות או בחריפות, ללגום את היין ולהרגיש את העומק והצבע, לתת לשקיעה להיכנס עמוק ללב ולבטן ולנשיקות הקטנות, הגוף רפוי על המחצלת וכל ההרגשה כולה מלאה אושר והווית קיום זוגית ומלאה ועשירה ומתוקה כל כך.

היום כבר אין אפשרות לרכוב יחד על הקטנוע כי פיצי דוחקת את רונן, אבל אפשר לקחת את המכונית ולעבור באבן גבירול, לנסוע ליפו, לגן הפסגה, לשבת באמפי על הטרסות החצובות, להביט אל הים והגנים והשקיעה, ללגום ולאכול ולהרגיש את החיים הזורמים בי ובו ובנו ולדעת שטוב. כבר רבע לשתים-עשרה ואני חושבת, אולי עוד כמה שעות אני אהיה שם במקום הזה, זה משמח אותי.