היפה והאמיצה

החברה הכי טובה שלי ואני נכנסנו להריון כמעט יחד, אני מקדימה אותה בשבוע, למרות שעכשיו אני מאחרת כי היא ילדה פתאום באמצע השמיני. זה מאוד משונה לחשוב על זה, כי יש לי את כל ספטמבר לפניי ואילו היא מחכה לתינוק שיצא מהפגיה. קשה מאוד להגיע הביתה אחרי לידה בלי תינוק. באתי לבקר והבאתי את כל הדברים והיה משונה מאוד, כי עשינו הרבה יחד בהריון והפרידה לא קלה. גם כך קשה ליולדת הרגע הזה של ההיפרדות, מגוף אחד לשניים, ממלאות גדולה כל כך לריקנות הפיזית ולהתפוצצות הנפשית. אנחנו קצת מקנאים אפילו, כל כך מחכים להחזיק אותה, לראות אותה, לפגוש אותה, להביט לה בעיניים ומאידך יודעים שכדאי לתת לה להתבשל בבטן, גם אם לפני שבוע היא כבר שקלה שלושה קילו, ויש בעיה עם הספק של העגלה שהיתה אמורה להגיע אלינו אתמול, והריהוט יגיע ביום רביעי ועוד חסר אלופירסט ותרגול עם האפי נו, אבל הגעגוע רב וההשתוללויות שלה בבטן נהדרות במידה כזו שאני יודעת כמה זה יהיה מופלא לפגוש אותה.

אני רוצה לעשות דברים של הזדמנויות אחרונות כמעט, כמו פיקניק שקיעה או אירוח רב משתתפים, לשכב במיטה עירומים ולא לעשות כלום, לישון באמצע היום, לנסוע לעבודה מוקדם ולחזור מאוחר, כי זה כמו פתיל שמתקצר וזוהר ואף אחד לא יודע מתי הוא ייגמר ואז יבוא המפץ הגדול וישנה הכל. רונן קצת יוצא מדעתו מרוב לחץ, אני לא יודעת איך להקל עליו באמת. הוא עושה הכל בבית ואני שוכבת על השז לונג. הוא עובד יותר כדי להגדיל את ההכנסה ואני מקבלת חופשת מחלה של כמה ימים. הוא דואג גם לאמו ולאביו ולאחיו וכל משפחתי מפנקת אותי. אני רוצה לתת לו יותר, אני צריכה להיעזר בכוח המח, זה שעוזר לי להיחלץ מהאמבטיה כשהוא לא בבית, חמישה שישה נסיונות ואני מצליחה, אין ברירה. אני שולחת לו מסרונים אוהבים ומחבקת אותו כשהוא בא. אולי אנסה לפתור לבדי את כל נושא העגלה, אולי אנקה את הבית היום, אולי אאפה מאפינס ריבת חלב כמו שהוא אוהב, אולי.

בכל מקרה אני יודעת הכל על יום שני השמח