הכל הלך והתקדר אחרי שאבא מת. כאילו זו היתה תחילת הסוף, מן קריסת מגדלים הדרגתית שנמשכה בעבודה מהגיהנום, שיפוצים מתסכלים, שיבושים במערכת היחסים ושיאה בפיטורים, גירושים, אי סיום הלימודים ומכירת הבית. אחר כך הגיע המשבר הגדול של אנטון וכל מה שנבע ממנו, השבר הכמעט אינסופי. אני זוכרת שהלכנו בשדרות בן גוריון, ביקשנו לנו דברים אחרים, התחדשות, ביקשנו שתינו את המובן מאליו, הנורמלי, המתבקש, משפחה וילדים. כך החלה הפריחה מחדש, העלומים שוב פעפעו בי, פגישות ואהבה סוערת, דירה שכורה במיקום מעולה, התפקיד החדש בעבודה. ואז פגשתי את רונן. ואז עברנו לגור יחד. ואז הוא הציע שנתחתן. ואז חזרנו מירח הדבש. ואז הייתי הרה. תאריך לידה משוער בשלושה באוקטובר. בשלוש בצהריים בשניים באוקטובר התחילו צירים. בחמש ועשרה אחר הצהריים, ביום שבת, בשלושה באוקטובר, כמשוער, הניחו על הבטן שלי תינוקת. הישר מהרחם, עם חבל הטבור עדיין מחובר. היא היתה חמה וטהורה ונפלאה ושלי. אלוהים ענה על כל התפילות שלי, אליענה שלי.
הפנים שלה עגולים ומתוקים והיא שלוה בעריסתה או עלי. הידיים שלה קטנטנות והשפתיים שלה מושלמות והעיניים שלה כחלחלות אפורות. היא נצמדת אלי, היא יודעת וזוכרת אותי. ככה אנחנו כל היום יחד, אי אפשר שלא להתאהב. אחרי שהיא יונקת היא כולה עגלגלה וחמימה ונהדרת, פוקחת עיניים וסוגרת, מדהים כמה אהבה אפשר להרגיש, אינסוף, הכל, עתיד, שלמות, שלי. שלי. שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
