היפה והאמיצה

אני מגלה דברים חדשים על עצמי, אבל יותר מזה, על אמי. אמא חיכתה הרבה זמן להיות סבתא. הייתי נשואה חמש שנים בלי שמץ של נכדוֹנוּת והיא מעולם לא אמרה דבר. כששלחתי לה את תמונת הפסים ההיא, היא כל כך שמחה וגיליתי בה רובד נוסף. מדהים שאפשר לגלות דברים חדשים על אנשים גם אחרי שלושים שנה. כשאני התייסרתי בחדר הלידה היא ישבה בחוץ, היא לא אמרה לנו שהיא שם, לו הייתי יודעת הייתי מבקשת ממנה להיכנס גם, כי היא כבר לא אותה אישה היסטרית וחרדה שנכנסה לחדר אחרי הניתוח לפני שלוש עשרה שנה והלחיצה אותי כל כך שביקשתי ממנה לצאת. היא חזקה ותומכת וחיובית. כל יום היא מגיעה אלי להיות עם אליענה. אחרי ששאבתי נתתי לה להאכיל אותה, היא כל כך התרגשה. רונן עשה לה סדנת רענון בטיפול ברכה הנולדת. איך מחתלים ואיך מורחים את הקלנדולה, איך מלבישים את האוברול הקטנטן ומעליו חולצה ומכנסיים זעירים, איך עושים אמבטיה, איך מפעילים את הסטריליזטור, איך מרכיבים את הבקבוקים, איפה שקיות החלב השאוב, מה זה נני. הוא לא היה צריך ללמד אותה את האהבה האינסופית והמוחלטת, הבלתי מותנית והבלתי נדלית, את מגע ידיה הרכות והמחבקות, את הקרבה העזה ללא מילים. בזה אמא שלי הכי טובה בעולם.

"תינוקת נולדה במשפחה

וחיוכה המאמין מפיץ אור שבעת ימים

והיא גדלה מיום ליום

עומדת

יושבת

אומרת שלום

תינוקת נולדה והיא

אדם"

(תלמה אליגון, באדיבות מעניקת המתנות הכי טובה שאני מכירה)