היפה והאמיצה

מוזר לחשוב שאת רק בת ארבעה שבועות ושעתיים. בדיוק עכשיו ניתקו אותך מהחזה שלי ולקחו אותך לכל הסידורים האלה שתינוקות צריכים לעשות כשהם נולדים. בדיקות וזריקות ומדידות והצקות, מקלחת מהירה, חיתול והלבשה והנה את איתי שוב במחלקת יולדות. את לובשת בגדים קטנטנים עם ציורים צבעוניים והעיניים שלך עדיין לא רואות כלום אבל משום מה כשאני מביטה בהן אני מרגישה אותך, אני יודעת שאת זוכרת אותי מבפנים ואת יודעת מי אני ואת מזהה את הקול שלי והחום שלי והריח שלי, כי עד לפני רגע כמעט היינו אחת.

ועכשיו את שוכבת פה לידי, הלחיים שלך שמנמנות כל כך, את שוקלת למעלה מקילו יותר מששקלת כשנולדת, את מקבלת הרבה חלב מאמא שלך, זו אני. הפה שלך נפתח ואת יונקת בהנאה, בשקיקה, בשלוה, בתאוה, כל פעם קצת אחרת. והעיניים שלך כחולות כחולות כחולות, לפעמים עמוקות לפעמים זוהרות, הן יודעות וזוכרות ומתבוננות, את אוהבת אותי? אני אומרת לך "אמא שלך אוהבת אותך" ומסבירה לך שאין דבר בעולם הזה שאני אוהבת יותר מאשר אותך. אני שרה לך שירים שאני ממציאה, את מביטה בי בעיניים גדולות לפעמים תמהות לפעמים מאושרות. את מרוצה? כשאת סובלת מגזים אנחנו יושבות על הכדור הגדול עם מוזיקה ואני שרה לך, את נרגעת ומתבוננת. תמיד מתבוננת.

את כל כך חסרת אונים, זה מכמיר לב. את לא יכולה לעשות דבר בלעדיי, את תלויה בי לחלוטין והכי אני אוהבת שאת במנשא וצמודה אלי מאוד, אני שומעת את הלב שלך ומרגישה את הנשימות שלך, אני יכולה לחבק אותך חזק חזק ואת ישנה ושתינו חמות חמות. אני מביטה בך כשאת ישנה, הידיים שלך קטנות ומונפות למעלה, לפעמים את פועה, אולי את חולמת, על מה את חולמת? ככה עברו ארבעה שבועות, אני הכרתי אותך ואת אותי. אני אוהבת אותך ילדה שלי, אני אוהבת אותך מאוד. ואני נוצרת כל יום, כי כל רגע כזה עבר ולא יחזור, את גדלה מיום ליום ועוד ארבעה שבועות כבר יהיה משהו שונה. אני זוכרת.