היפה והאמיצה

אז עכשיו שלושתנו בבית. אחת בחופשת לידה, אחד בחופשת מחלה, אחת קטנה, מהסוג שעדיין אין לו עיסוקים ומחויבויות, מלבד לאכול ולישון ולהיראות חמודה מאוד. אתמול רונן עבר ניתוח מיניסקוס שני. זה די נורא, כל העניין הזה של ההמתנה מחוץ לחדר ההתאוששות. קוראת אהבה מטרידה ומביטה במסך עליו רשומים הקודים של המנותחים. רונן הוא 1383, יצא מניתוח, עכשיו בהתאוששות, כשיגיע סניטר יוכל לעלות למחלקה. בחדר שלו שוכב גם יעקב, הוא איש מקסים במיוחד. רונן השאיר אצלו את חפצי הערך. כשעליתי במעלית עם האוכל, אחרי שרונן כבר שוחרר למחלקה, עלו איתי גם סבתא, אמא ונכד בן תשע בערך. ילד חכם ושובה לב. כשהגעתי לחדר התברר שמדובר במשפחה של יעקב. אין תמה.

הטלפון הנייד של האם צלצל והיא יצאה לדבר במסדרון. כשהיא חזרה היא פנתה לבנה ושאלה אותו מה קרה היום בבית הספר. הוא סיפר בלשון גבוהה על ילד מהכיתה, שהכה אותו בגלל התיק שלו, זה היה סיפור די נורא, בייחוד כשהוא אמר שהוא בכה מחוץ לכיתה וכשהמורה שאלה הוא אמר שיש ילדים שחושבים שהתיק שלהם יותר חשוב מבני אדם. יעקב עודד אותו מאוד ואמא שלו בטח הצטערה נורא. מה יהיה אם יציקו לאליענה הקטנה שלי? מה היה כשהציקו לי? אני לא זוכרת, אין לי מושג, אולי הייתי לא מוצקת, זה יכול להיות, בכל זאת, תמיד הייתי גבוהה.

עקב מצבו של הרונן, אני אחראית כל. זה בעיקר מעייף מאוד. תינוקת, כלבים, הנקות, שאיבות, אמבטיות, כלים, אבק, עיתונים, אוכל, דואר, בנק, מכולת, מכונית, כביסות ומצעים. אבל מגיעה שעת חצות ויש לי כמה דקות, אליענה ורונן ישנים במיטותיהם ואני יכולה פה לקרוא ולכתוב, מגיעה השעה. בבוקר, בסיבוב עם הכלבים נכנסתי למכולת לקנות משחת שיניים, קניתי גם לחמניות טריות טריות, ארבע בעשר. לחמניות דגנים רכות ומלאות טעם. הכנתי לנו קפה ולחמניות עם גבינה וחביתה ועגבניה ושנינו התענגנו עליהן. בצהריים אכלנו מרק עוף כי רונן צריך להתחזק וכי חורף, בערב הוא אכל משהו ואני נמנמתי. בלילה הכנתי מהלחמניות הנותרות טוסט פתוח עם זיתים וגם שוקופולת בכוס חיבוקית. אכלנו ושתינו והבטנו בגשם ובאליענה והכל נראה מתוק ונעים מאוד. לילה טוב.