היפה והאמיצה

עוד פכים מעולמנו הקפקאי. הרופא רשם לרונן אנטיביוטיקה, נסעתי לבית המרקחת בבארי, 'אהבה מטרידה' עדיין בתיקי וזה טוב, כי אני מספר מאה שבעים וארבע ועכשיו בתור מאה שישים וארבע. זה לא היה נחשב הרבה, אלמלא האנשים המבוגרים, שלא לומר הקשישים, הפוקדים את בית המרקחת, מאריכים בדיבור עם הרוקחים. הם נחמדים הרוקחים. אולי נחמדים מדי. אשה אחת אמרה, מה יש לדבר כל כך הרבה. בזמנהוף הולך הרבה יותר מהר כי שמה בקושי אומרים לך שלום כשאתה נכנס ופה... כך מתארך לו התור והדקות נוקפות. אחר כך כשהגיעה תורה של האשה הזו, היא האריכה בדיבור עם הרוקחת. היא סיפרה לה בפרטי פרטים על מצבו הרעוע של בעלה האלצהיימריסט ואיך כשמתקשרים אליה והיא לא בבית, הוא לא רושם את ההודעה אלא בטוח שיזכור, ואחר כך אנשים תוהים למה היא לא חוזרת אליהם. או כשהילדים או הנכדים מתקשרים הוא מדבר איתם ואחר כך שואל אותה, עם מי דיברתי? זו מחלה נוראית, לאבד את עצמך ככה, את המקום שלך בעולם, את הקשרים, את מה שלמדת, את אישיותך ובטחונך ואהבתך. זה איום ונורא.

איש אחד, נראה כמו פועל ערבי, בא לקחת ממנו את מפתח הבית שלו כדי להתקין לו שיש. הרוקח לקח יום חופשה, אבל הזעיקו אותו לבית המרקחת וכשבאו להתקין את השיש הוא לא היה בבית. האיש האחרון שנכנס לבית המרקחת היה איש מבוגר אבל חייכן וגבוה וטוב מזג ונראה מצוין, כמו העשירים האלה שנהנים מהחיים. הוא הביט סביב סביב ורק אני נותרתי שם בבית המרקחת, ממתינה שהרוקח יסיים את ענייני השיש והרוקחת תסיים את השיחה עם אשת האלצהיימריסט. הוא נראה מבולבל או תמה. שאלתי אותו בשפת גוף מה הוא צריך והוא אמר: "אני לא יודע מה צריך לעשות". הצעתי לו לקחת מספר, למרות שהיינו רק שנינו אחרונים בבית המרקחת. הוא אמר: "הצטננתי כי לא יצאתי היום לים. לא יצאתי עם הספינה שלי לים ולכן חליתי". אמרתי לו שהוא לא נראה חולה בכלל. אמרתי לו שחשבתי שמרק עוף מטפל בצינון אבל הוא אמר שהרופא רשם לו אנטיביוטיקה. "אני אקנה אותה אבל לא אטול אותה, אני אסע מפה ישר לים ואצא עם הספינה". אמרתי לו שזה נשמע נהדר, שהחיים שלו טובים. והוא אמר שכולנו יכולים לקבל כאלה חיים טובים, רק צריך לקחת. ואז הגיע תורי. הרוקח אמר לי: "התרופה עולה כסף". אמרתי: "יש לנו בילינג". אמר לי: "יש אנשים ששומעים שזה עולה כסף ונהיים בריאים". צחקתי. אולי הוא היה רציני. בסופו של דבר לא הייתי צריכה את הספר כי היה מעניין מאוד בבית המרקחת.

בערב הלכתי לדואר לאסוף מאתיים שקיות לאחסון חלב אם שאוב. בתור הייתי אני. שני אנשים טופלו על ידי שתי פקידות איטיות להחריד, בעלות הבעת פנים אחידה וחסרת חיות. על הזכוכית היו תלויים שלטים שהכינו בכתב יד. לקוחות יקרים! הנכם מתבקשים לקחת מספר". לקחתי מספר למרות שלא היה שום שלט מהבהב עם מספרים מתחלפים ולא היה לי מושג איזה מספר מטופל כעת, אם בכלל. זה היה נראה כאילו הלקוחות סתם עומדים שם מול האשנבים והפקידות בוהות. מדי כמה דקות זזות לכאן או לכאן וזהו. אט אט התמלא הסניף הזעיר לקוחות נוספים. הפקידה הימנית אמרה: הספח לא נמצא. הצעירה שעמדה מולה התחילה לחפש אותו בתיק ולהביע דאגה שמא נשמט בדרך. תרה ותרה אחר הספח ופתאום הפקידה אמרה ביבושת: "אה, זה זה". הצעירה המקסימה שמחה מאוד ואמרה לה בחמידות יתר: "תודה! איזה יופי שמצאת את זה!", כמובן שהספח מעולם לא הלך לאיבוד, זו הפקידה שלא הבינה מה היא מחזיקה. אבל את החבילה שלי היא מצאה די מהר. רציתי לעשות שירות עקוב אחריי אבל הפקידה הניאה אותי ממחשבה זו. הסתלקתי משם מהר ובראשי מחשבה אחת. כמו בסרט טריינספוטינג, בשירותים של הבר, שהגיבור חשב שראוי שיהיה עליהם שלט: "השירותים הגרועים ביותר בסקוטלנד", כך בסניף הדואר הזה ראוי להתלות שלט: "סניף הדואר הגרוע ביותר בארץ".

קניתי לקטנה שלי זוג מוצצים וזוג בגדי גוף חזיה, המוכרנית היתה מעצבנת מאוד וגם רימתה אותי בארבעה שקלים אבל כבר לא היה לי כוח להתווכח. עוד מעט מסתיימים הסידורים, הזכרתי לעצמי. פניתי לסניף המק'דונלדס וביקשתי גלידה, זה מה שרונן ביקש. קיבלתי את השירות הטוב, הלבבי והמקסים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. עבור רונן רציתי רוטב שוקולד. הבחור החל במאבק הירואי עם כלי מזיגת השוקולד וכשסיים רצה להגיש לי את הגלידה ואז התחרט וזרק אותה! הוא אמר: "זה לא היה טוב". ואני כל כך הערכתי אותו על מלחמתו בשוקולד. הוא נערך למערכה השניה שהסתיימה אף היא בנצחון מוחץ של אותו בחור. אמרתי לו שאני אוהבת את הדבקות שלו במשימה. "הוא תמיד דבק במשימה" העידה בחיוך עובדת צעירה שניקתה מגשים.