ביום ראשון אהיה בת שלושים. כל המשפחה מצפינה ללימן, הנסיעה השנתית לצימר לא בוטלה, היא רק התפתחה. חשבתי על העשור הזה, המשמעותי כל כך, המורכב, המרגש, המסעיר, המאתגר, הקשה, העצוב. אמא כבר כתבה לי ברכה ונתנה לי מתנה מנייר, הברכה של אמא כל כך יפה ומרגשת.
הבת שלי בת חודשיים, היא מחייכת אלי כשהיא רואה אותי, אני שרה לה והיא מקשיבה, היא מביטה בי לתוך העיניים, היא יפה וחמודה ואני מאוד אוהבת אותה. משונה שככה אוהבים או אולי מובן מאליו, אני עדיין לא יודעת. אני יודעת רק שהיא גורמת לי אושר אמיתי ואינסופי.
אחרי שבועות של התנזרות ולאחר אישור רופא חזרנו זו לזרועות זה והיה מדהים ומלא תשוקה והנאה וחום ועונג, ככה כמו שהיה לפני ההריון. וכל החששות התפוגגו, כל המחשבות על השינוי ועל כאב, הכל נעלם כלא היה, הכל חזר לקדמותו וזה מרגש אותי ומשמח אותי ורונן הוא אבא סקסי והוא חתיך כמו שחקן קולנוע.
הוא אוהב להלביש את אליענה במיטב המחלצות ולקנות לה צעצועים התפתחותיים. הוא עושה לה כושר ודואג להשכיב אותה על הבטן ולאמן את רצועת הכתפיים. הוא קם אליה בלילה והוא עושה לה אמבטיה, הוא אוהב אותה מאוד ואני יודעת שהמשפחה שלנו תהיה מאלה הדומות זו לזו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
