בדיוק בתום ארבעים שבועות הריון, אחרי שלוש-עשרה שעות בבית, חלק על השז לונג, חלק באמבטיה, שעה על כדור פיזיו, בארבע בבוקר נסענו לבית החולים. אחרי בדיקה קצרה ומוניטור, פתיחה של ארבע ומצב רוח מרומם עלינו לחדר לידה. ביקשתי כדור פיזיו ואחרי נצח (או כמו שרונן מעיד - רבע שעה), קיבלתי. אחרי שעתיים ופתיחה של חמש קיבלתי גם אפידורל. כל האחיות בחדר הלידה שיבחו את גמישות הפירנאום. אחר כך כל הזמן נכנסו אחיות ורופאים והציעו זירוז. חמישה חודשים אמרתי לרונן שאנחנו חייבים להתעקש בלי זירוזים, כי פיטוצין גורם לצירים חזקים מדי ולתינוקת לא יהיה זמן להתברג כמו שצריך ובסוף צריך ואקום וחתך וזה הורס את כל עיסויי הפירינאום ואימוני האפי-נו. בסוף אחרי לחץ לא מתון בכלל הסכמנו לפקיעת המים ואחר כך לפיטוצין. ואחר כך הכל נהיה מין מערבולת של אחיות ורופאים וצירי לחץ שנמשכו שלוש שעות וחצי (במקום כעשר-עשרים דקות) ותינוקת אחת שבמשך כל הזמן הזה הראש שלה כבר מבצבץ ואם רק היה אפשר למשוך אותה החוצה מהפוני הכל היה בסדר. וכל לחיצה בשעות האלה לוותה בקריאות הידד והנה היא יוצאת אבל היא נתקעה שמה בסיבוב לא טוב בגלל הפיטוצין ובסוף נגיעה קלה והנה היא בחוץ והנה היא נחה עלי והיא קוראת לי בלי סוף וקצת יונקת וקצת בוכה ומתחבקת איתי ושתינו עירומות מתחת לשמיכה.
ואחרי שעה כזו רונן לקח אותה לכל החיסונים והנקיונות ואני נשארתי לבדי בחדר והכל היה מרוקן ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, מהלבד ומרחמים עצמיים ואיך אחרי כל האימונים הפיזיים והנפשיים נענינו לזירוז והנה אנחנו עשרים ושש שעות אחרי הצירים, עם תפרים (מושלמים, שהרופאה שכל כך ריחמה עליי מיהרה לעשות לפני שיבוא הקצב) ואשר יגורנו בא לנו וכל זה. ואז נסענו למחלקה גדושת האמהות הטריות וכל מה שרציתי זה את התינוקת ואת רונן וחדר פרטי אם אפשר אבל במקום זה ישנתי וחיכיתי לבוקר ולמקלחת ולמלונית הנהדרת והתינוקת כל כך קטנה וחדשה ונהדרת ומשמחת ויונקת ועד היום כל יום כשהיא מביטה בי ומחייכת, זה הדבר הכי טוב בעולם. זה עדיין לא חלחל למעמקי התודעה כל עניין האמהות הזה, כי היא אני ואני היא ואנחנו עדיין בדיאדה מוחלטת. היא מקסימה וחייכנית, יש לה סדר יום נחמד ונעים לשתינו. היא משחקת וממלמלת ומביטה בעיניים כחולות כחולות בעולם, היא אוהבת את הכלבים, היא צוחקת בקול, היא מביטה לעדשת מצלמת האב הגדול שניה לפני שהיא נרדמת ומוסרת לי "לילה טוב אמא".