היפה והאמיצה

אני יושבת במשרד החמוד שניתן לי בהשאלה ממבקר החברה. יום וקצת לקח למחשב שלי להגיע אלי ולי להבין שכל הגדרות האבטחה הרפויות שלי אבדו לנצח. אני שבה משיחה נוקבת עם מחלקת משאבי האנוש של החברה, בה נמסר לי שעליי לחזור בדיוק לכיסא אותו עזבתי לפני חצי שנה ולאייש בדיוק את אותו תפקיד. כל ההבטחות דקיקות עד שקיפות ונקרעות בקלות, מעבר לזה זה רק אני והשעות. כנראה חוסר היציבות הזה הוא מה שמטלטל אותי כל כך וגורם לדמעות לזלוג ולציפור הנפש לדלג בכעס ממקום למקום. וההורמונים, תמיד אפשר להאשים את ההורמונים.

אתמול חזרתי הביתה לתינוקת הנחמודת ולקוקסטה הנחמודת לא פחות וחיבקתי עד מחץ את אליענה שלי ונישקתי והבטתי בה היטב וזה היה מאוד ממלא ומשכיח את כל היום הזה. אז מה בעצם חשוב? השעות האלה פה ממש לא משמעותיות, מה עושים בכל הזמן הזה, עם מי נפגשים, מה מדפיסים. מחקתי את כל תיבת הדואר הנכנס, כל מיני דברים ישנים נושנים. עכשיו אני פותחת דף חדש, ישן-חדש, זה לא באמת משנה. בבית מחכה לי המשפחה שלי.