מאחר וכאמור אני יושבת אצל מבקר החברה, אני מבלה לשמחתי לפחות עשר דקות בשיחה עם נשות לשכתו, שלוש הריוניות חמודות במיוחד. היום ההריונית שעתידה ללדת את בנה הבכור, שוחחה איתי באריכות על הלידה ועל קשיים צפויים ועל הפחד שלה. וכל מה שיכולתי לומר לה זה שהלידה של אליענה היתה ארוכה מאוד ומתישה, אבל מושלמת כמו שהיא ומספקת ומרגשת ומאוד מאוד מקרבת בין רונן וביני שגם ככה אנחנו מר וגברת דבק אז איך אפשר בכלל להתקרב יותר והנה אפשר ולמרות שהיה חתך קטן ואי נעימות שבועיים אחר כך זה עובר ובכלל שוכחים מה היה בשבועיים האלה, ככה ממרחק הזמן, הכל נראה גמדי ואפשרי, והכי חשוב זה הסקס, שזה מה שהדאיג אותי, איך יהיה לנו ומה אם יכאב או ההרגשה תשתנה ומה אם זה יהרס, כי בזמן ההריון זה היה בינוני ורק לפעמים התעלה לדרגות של מדהים ומענג בלי סוף והתחושה, אחרי שישה שבועות והפחד הקטן וההקלה הבלתי נגמרת וההנאה העצומה, כל יום מחדש והשמחה, גם של רונן, שמסיים כל סיומת של שנינו ב"האני ווי אר בק", וזה נהדר לדעת שלגוף יש יכולת פנומנלית לשקם את עצמו.
לפני הלידה כתבתי לי המון משפטים לומר לעצמי במהלך הלידה, לעודד את עצמי ואת אליענה. אני זוכרת שהמיילדת הביטה בי נפעמת ואמרה, המשפט הכי חשוב שאמרת הוא "הגוף שלי יודע ללדת". כמובן שלולא ההתערבויות של צוות בית החולים רוב הסיכויים שהייתי מרגישה ככה גם לפני עשרים וארבעה שבועות וארבעה ימים, אבל עכשיו, בפרספקטיבה הזו, אני יכולה לומר שהלידה היא חוויה מופלאה וגם אם היא קשה מאוד או כואבת, היא פרטית ומחזקת. אני יודעת שהחשש הכי גדול של נשים שלא ילדו הוא מפני הלא נודע, כמו תמיד, ואי אפשר להרגיע את החשש הזה, אבל אפשר להתגבר עליו ולדעת שהגוף יודע והמחשבה פשוט צריכה לתת לו לעשות את זה. עשרים ושש שעות זה תהליך ארוך אבל מאז עברו ארבעת אלפים ומאה עשרים ושמונה שעות של קסם ואהבה שאין לה גבול ואושר מתפוצץ וחיוכים ועיניים כחולות וידיים קטנות ופולקע שמנמן ושיער רך ובטן קטנטנה ומשובחת ואמא שנולדה מתוך ולתוך כל זה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
