עכשיו כשאני דוהרת (מקרטעת) מדי בוקר (כבר יומיים רצוף) על אופניי הורודים והמהממים פלוס פלוס יש לי אפשרות לבחון את העיר מנקודת מבט אחרת. אנשים בבוקר פוסעים כמו זומבי ברחובות העיר ומתעלמים מצלצולו החינני של הפעמון שלי ואפילו מקריאות הביפ ביפ שלי ורק אחרי שאני טופחת בעדינות על הכתף הם מתנערים מכיסוי ההתעלמות שעוטף אותם וזזים. העיר יפה יפה, המדרכות חולפות מתחת לגלגלים כמו פס ייצור של עיתונים. רק היום, רק היום, אויר צלול ושמים תכולים וחיוך שנפרש מאליו. הבוקר התחיל אצל שינניתי החמודה. כל הביקור קיויתי שלא גנבו לי את האופניים (מרבה נכסים וכל זה) וכשיצאתי בדיוק האופנוען התיישב על האופנוע וחבש את קסדתו. הוא עקב אחריי במבט והוריד את הקסדה. נעים מאוד! הוא אמר. נעים מאוד. השבתי. יגאל. גילי. ואחרי שיחה קצרה וחמודה על שינניות ואופניים, דיוושתי עליהם למכולת של רובי עם שיר בלב. יפה עירי ברחובותיה כמו מנורה בזיו קניה. כשאני יושבת במשרד אני רק רוצה לחזור לרחוב ולשוט אל המרחבים כמוסי הדרור, למרות שאחר כך השרירים דואבים והרגליים מלאות סימנים והחצאית מתנפנפת ברוב קולות.
זוג צעיר, שני כלבים ותינוקת. משפחה שכזו, עוגת שוקולד חמה של אייסברג, הכי חם ומתוק שיש. בצהריים פלפל ממולא ובערב ביצת עין וצנימים, ככה עוברים הימים. תינוקת שמתגלגלת למחוז חפצה וצוחקת מאוד מהמילה אוניה. בימי ראשון צוללת בבריכה, בסופי שבוע מתנמנמת בשמש, אוכלת בננה ואבוקדו, ועוף ודלעת ובטטה, שוכבת בינינו במיטה הגדולה, רגליים קטנות ואצבעות עדינות, הכל כל כך נעים וטוב. בלי איינרה ולהפוך כוס ולא להגיד יותר מדי. מחר אמא שלי באה לשמור עליה. בשישי הם היו אצלנו, חנכנו את פינת האוכל החדשה והכסאות השקופים. שתינו סוביניון בלאן ואכלנו טוב. לקינוח הכנתי קאפקייקס, יצאו משובחות וחמודות. ברדיו לטיסיה של הקספרים, זה מתאים לי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
