אנשים כל כך רגילים לראות אותי מחייכת כל הזמן שזה ממש קשה להם בתקופה האחרונה, לראות אותי ככה, מתוחה ועגומה. אני מביטה בתוכי, מה המחסום הזה שמונע ממני להתייחס לזמנים האלה כמו לשאר החיים שלי עד כה, שגם כשהיה קשה - עבר. התמודדתי עם הכל ויצאו מזה דברים נהדרים, למה הפעם זה שונה? אולי בגלל שבצעידה המפחידה הזו על החבל הגבוה בין התרופפות כלכלית מוחלטת לקפיצת יד מיואשת אני בוחרת להישאר על העמוד המלנכולי והשברירי של התוגה האבודה. אני מתסכלת על עצמי מבחוץ, הרי עמוק בפנים אני יודעת שיהיה בסדר, שהכל יהיה ממש בסדר ואם לא אני אוכל להתמודד עם זה ולסדר את זה, כמו תמיד, כמו כל דבר בחיים. הרי תמיד אני שלוה וגם עכשיו אני צריכה להיזכר היכן הנחתי את הרגיעה המתמוססת הזו ולהניח לה לפעפע ולתת לעצמי להרגיש שהכל יסתדר. עד אמצע התהליך זה מה שעשיתי וזה היה נעים וקל. פתאום הבחנתי שהכל קורס והבור מתרחב ואנחנו כבר ממש על ספו ורק ידה של אמי עזרה לנו להתייצב על הקצה המשונן והחלקלק של התהום הפעורה החשוכה, ועכשיו לצלול לאופטימיות הרגילה זה כמו להרים ידיים, זה זלזול, זה יכול להביא אותנו שוב לאותו מצב.
חישובים חישובים קטנטנים, חסכונות וקימוצים, זה לא קל, אבל גם לא קשה. יש לי תמיד חברים שעוזרים לשכוח. ובננה אחת.
ננה וחברה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
