היפה והאמיצה

קרה הרבה במרץ. עברנו לבית משלנו ואנחנו אוהבים אותו. ואחד את השני. ואת ננה. הגיעו שתי מזכירות חדשות ויש לי על מי לסמוך ואל מי להעביר את העבודה האדמינסטרטיבית ולהתרכז בניהול כל השאר. אני מרגישה שהשתנו החיים, לא רק בגלל הבית והעבודה, אלא בעיקר הצליחה הזו של התהום, כמו בסרט, בהילוך איטי, נחתנו בצד השני, ענן אבק מתעורר ובתוך הנפש יש איזו שמחה שוקטת, משהו אחד נגמר. אך עכשיו צריך לעמוד ולשפשף את העיניים ולהתבונן היטב. אולי יש כאן עוד בור. ובינתיים אני עיפה. עובדת משמרות - עבודה, משפחה, בית, לימודים, גילי. תמיד משפחה, כמעט תמיד עבודה, הרבה בית, לא מעט לימודים ופחות גילי. אין ברירה, צריך לחלק את המשאבים והבסיס היא המשפחה, העבודה מקיימת את הבית, הלימודים יקדמו את העבודה. וגילי. מה עם גילי. איפה היא אבדה במרחבי הזמן והמקום, מה נותר מהזהות הזו - אמא, אשת איש, בלבוסטע, ע' סמנכ"ל, סטודנטית. ואיפה כל השאר, מה שהייתי מה שאני רוצה להיות. אני כבר שכחתי. זה יחזור, אני לא מודאגת, אני מבינה את עצמי בלי מילים, אי שם אי אז ניפגש מחדש, כשיתאפשר. ובינתיים אני שמחה.