היפה והאמיצה

באופן זמני אני יושבת במקומה של אחת העובדות שלנו שנמצאת בניו זילנד, עד שהיא תחזור. במשרד הקודם שלי יושב העובד החדש של המגזר הערבי, אחמד. זאת היתה הרגשה גרועה מאוד ומתמשכת. אין לי מקום. אני לא רגילה לזה בחיים שלי. אף פעם אינני שואלת היכן אני נמצאת ועכשיו תלושה. יום בשבוע אני באוניברסיטה, יום בשבוע מסיירת בשטח. שלושה ימים בשבוע עגומה. זה לא היה אמור להיות ככה, זה היה צריך להיראות אחרת. אני לא רוצה לשאול מה השתבש כי כשרית חדד בשעתה, אני מאמינה שהכל זה לטובה. מהמשרד הזה רואים צמרות עצים ומגדלי אקירוב ואת מדרגות החירום העשויות ברזל. על לוח השעם ארבעת ילדיה הבלונדינים המקסימים של הבחורה שטסה לחו"ל. עוד חמישה ימי עבודה וחצי, עוד עשרה ימים ברוטו, אנחנו גם נעלה על טיסה. מה נעשה בלי ננה עשרה ימים?הרי אני מתגעגעת אליה כשהיא בגן.

אתמול אפיתי עוגיות חמאת בוטנים. בהתחלה יש להן טעם של עוגיות של פסח אבל כשמתחילים מתמכרים לטעם שלהן. עורב מנקר משהו על מדרגות הברזל, אולי גופה. נזכרתי שיש לי על המחשב המון דיסקים, זה זמן טוב ל'בואו' של בני בשן. אולי נשארתי מאחור, היום כולם מזמזמים את אחלה חמודה ואני תקועה בכסף לגלידה. הבאתי מרק כתום לארוחת צהריים, אני רוצה להיות רזה. עכשיו אני לא יודעת אם אני רוצה להיראות כמו פעם, אם אפשר בכלל. אני חושבת שיש לי היום עצבת. זה בסדר, אני מנחמת את עצמי, כולם עצובים לפעמים, עניין של זמן ומקום.