רונן התחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה. אין לי כוח לקרוא את הבלוג מהתחלה ולמחוק דברים שאולי יכעיסו, אולי יכאיבו, אולי ירתיעו. אז שיקרא, שיכעס, שיכאב, שירתע ואחר כך שיבין שעברו כמעט חמש שנים ואנחנו אנשים אחרים, יותר קרובים, יותר אוהבים, יותר חיים אחד בתוך השני. ויש לנו עוצמה ושיתופיות וביחד, ולא רק אחד את השני ואת שנינו, אלא גם את ננה. ויש לנו בית ופינות חמות חמות חמות ולוהטות. ויש לנו תשוקה, סקס של לילה וסקס של בוקר וסקס של שישי וסקס של שבת. אז קרא קרא קרא אותי, פרש אותי, נמק אותי וזרוק אותי על השזלונג. אל תשכח שהזמן פער פה גדול ונגס חלקים של חיים וזכרון, אתה מדבר איתי על דברים שכבר שכחתי, ולא רק אני, כל הקוראים שהיו ויהיו.
התחלתי לכתוב בשבוע שנפגשנו ואתה יודע איך נראות ההתחלות וכמה היסוס או חוסר ודאות או המולה פנימית יש בכל. אני לא אומרת אל תקרא, אני אומרת אל תשכח שזו לא האמת הסגולית. כל פוסט הוא פתח רגעי למה שהיה שם באותן שניות, לא יותר ולא פחות. אל תתעצב, אל תשתגע ותזכור שתמיד תמיד תמיד, אני אוהבת אותך פפי שלי.
היינו בסין. טסנו בשבת, חזרנו בשני. היה קר ומדהים, שונה וענקי, יפה ומופלא. יש שם דברים שאין בשומקום אחר, שלא נראים כמו שומדבר שראיתי קודם. ואין שם פייסבוק וטוויטר וגם לא המון שמחה. זה כנראה מדכא, הדיכוי. קנינו בעיקר צעצועים, כל כך מתיש להתמקח ואחר כך לארוז כל כך הרבה קילוגרמים בתיקים ומזוודות. כל כך התגעגענו לבננה שלנו, כשהגענו לבית של אמא שלי היו לי דמעות בעיניים. ועכשיו בלילה אנחנו ישנות יחד כי רונן עובד והיא קוראת לי מחדרה בקול דק: "אמא, אמא".
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
