היפה והאמיצה

כידוע אני תמיד יוצאת מדעתי כשרונן יוצא למילואים, על אחת כמה וכמה כשהוא מחליט שאין מניעה לצאת למילואים שנמשכים חודש, כשאני גוררת שרידי מחלת הנשיקה ומשבר אמון עם העבודה ומרמור כללי על כך שאסור לי להכנס להריון ועצבת כללית. אין תמה, אם כך, שכאשר הוא שב לחופשה קצרה ביום שישי בבוקר הופנו כלפיו כל הזעם והזוהמה שנצטברו אצלי השבוע. מיותר לציין שזה לא מצא חן בעיניו כלל וכלל ומהון להון מצאתי את עצמי מורידה אותו הבוקר בתחנת הרכבת תוך צווחות אז נחפש עורכי דין וניפגש ברבנות בעוד הוא משיב "טוב ביי" #פייל

באחת הקבוצות שלי אנחנו משחקות מדי שנה את המשחק הנהדר "גמדים וענקים". הענקית שלי שהוגרלה היא אחת הבחורות החמודות בקבוצה והיא גרה בהרצליה. כשתכננתי את החבילה שהכנתי לה זה נראה לי סביר לגמרי: צעצוע עץ מגנטי יוקרתי לבן שלה, קופסת עץ שצבעתי והדבקתי עליה את אותיות שמו של הבן שלה ומילאתי בצבעים, קופסה גדולה מלאה בשוקולדיים איכותיים במיוחד, רעשן עץ, צעצועים לחתולה שלה, חוברות צביעה, מדריכי טיולים בארץ ומדבקות (הם חובבי טיולים) ומגוון מאפי בית: עוגיות שוקולד פיצוץ, עוגיות שוקולד צ'יפס, עוגיות חמאה דקיקות, אוזני המן במילוי קרם פטיסייר ושוקולד וזוג פאי שוקולד אישי בצירוף שוקולד והנחיות להכנת רוטב שוקולד [היא ביקשה משלוח על טהרת השוקולד]. כשארזתי הכל בקופסת ענק הבנתי שלא תהיה דרך לשלוח את זה בדואר ובטח שלא רציתי להפקיר את חבילת היוקרה, שדי התאהבתי בה במהלך ההכנה, בידיים הזדוניות של שליחי דואר ישראל הידועים ברשעותם וכן באי הגעת החבילה אף פעם ליעדה (כך לא קיבלתי את האקס ליבריס שאחי קנה לי ליום ההולדת, הכל בגלל דואר השליחים של דואר ישראל, שלאחר שבועות אמרו לי "טוב אז תגיעי לקחת את זה מפה" ואחי כל כך התעצבן שביטל את הקנייה).

אז מיד אחרי חגיגת יום המשפחה בגן נסענו שלושתנו להרצליה, נסיעה קצרה, 14 דקות לפי הוויז. הגענו, בניין יוקרתי למדי. רונן עלה לקומה השניה. דפק בדלת, אין מענה. דפק אצל השכנים, אין מענה. ירד עם החבילה למכונית, אמר שלא נראה לו שכדאי להשאיר אותה ליד הדלת, נסענו הביתה. כבר חישבתי מתי אוכל לבוא שוב (ואת נפשי למות). אבל בסוף (אחרי ריב קולני) הוחלט להסתובב ושאני אעלה ואבחן האם כדאי להשאיר אותה מחוץ לדירה שלה או לא. עליתי לקומה השניה, שלושה שכנים בקומה. שטחים משותפים ענקיים והרבה מקומות מסתור. ברור שמי שגר בקומה השלישית לא משתמש במדרגות, ומי שגר בקומה שלה מיד הולך לדירתו ולא יראה שום דבר ליד הדירה שלה. החבאתי את חבילת הענק מאחורי תלת האופן של הבן שלה. מצאתי תלי דלת ליד הפח וחתכתי ממנו חתיכות שאחת שמתי ליד הדלת וכתבתי עליה "השארתי לך הפתעה ליד תלת האופן" וליתר בטחון גם הכנסתי לתיבת הדואר שלה הפנייה להפתעה שמחכה לה למעלה. הכל נראה בסדר ונכנסתי למכונית מעט יותר רגועה.

כמה דלה היכרותו עם עצמי כי מאותו הרגע כל מה שחשבתי עליו זה "האם היא קיבלה את החבילה". מארגנת המשחק לא ענתה לי ולא קיבלתי שום מסר ממקבלת החבילה וגם לא התפרסם שום מסר בקבוצה שלנו. כך עברו עלי שעות של חרדה שלא הסתיימה גם בשבת, עד שרונן הסכים לנסוע לשם שוב בשבת בצהריים, בדרך לאמי (כי ידוע שהדרך מתל אביב לחולון עוברת בהרצליה). הגענו להרצליה, עליתי למעלה: אין חבילה. אין פתק בדואר. ירדתי למכונית. רונן עלה למעלה - אין מענה אצלם בבית. כך המשכתי לצאת מעט מעט מדעתי בכל רגע נתון. ננה הקיאה במכונית והיינו צריכים לחזור הביתה במקום לנסוע לאמי ולקלח את ננה תוך שהיא בוכייה אנושות "סבתא סבתא". בסוף הגענו לסבתא, מזי רעב זועמים כחנין זועבי (רונן) וחרדתיים כתמיר (אני). אחרי הארוחה רונן וננה הלכו לישון בחדר האורחים ואני ישבתי לחרוד חרדות בנוגע לחבילה. בדרך הביתה התקבלה הידיעה - החבילה נמסרה ומקבלת החבילה התעלפה מרוב עונג (וכנראה התאוששה רק במוצאי שבת).

אחרי שרווח לי סוף סוף הכנתי פיצת פיוס לרונן ולי אך למרבה הצער הוא לא התפייס איתי בכלל והלך להיפגש עם חבר. במודע הייתי אדישה למהלך אך התת מודע עבד שעות נוספות ומיד עם הרדמותי שחלה שתי דקות אחרי שרונן יצא מהבית, חלמתי שאני נפגשת עם הבחורה הסוערת ביותר שאני מכירה - החתולה היפואית. ישבנו בבר מפואר ומוכר ועשינו חיים עד שפתאום נזכרתי שהשארתי את ננה ישנה לבד בבית ויצאתי כסערה אל המכונית, שמשום מה היתה בחלום דווקא מכוניתי הישנה וכנראה משום כך היא לא התניעה. וגם הסתבר שהחתולה היא סלב וכאשר היא יצאה מהבר אחרי ששילמה על שתינו (דרך אגב תודה על זה, אפילו בחלום היא נדיבה) אז כולם התנפלו על המכונית בגללה ולא נתנו לנו לזוז. מזל שהתעוררתי וראיתי שאני בבית וננה בבית והכל בסדר. אז זהו, שלא.