היפה והאמיצה

אז ביום חמישי חזרתי בוכייה הביתה. וגם מאוד ריחמתי על עצמי, שזה נדיר, גם כי אני לא נוהגת לרחם על עצמי וגם כי היה פאקינג יום חמישי בערב, השעה הזו שבה הכל הופך להיות קסום וקולח, נהדר ושמח, ובעיקר רחוק שעות רבות מיום ראשון בבוקר. ישבתי באוטו ומררתי בבכי. ואז עליתי הביתה ורוננה היו שם, היא הרכיבה פאזל ושמחה שבאתי, הוא שמח גם ומאיר קפץ לקבל לטיפה ותשומת לב. רונן חימם לנו פתיתים ולאליענה שניצל, אני הפרדתי עוד חלבונים ליישון והכנתי תערובת לקאנלה. היה די עגום ואז רונן הלך לטיפול טווינא כי הוא עדיין שבור-גב מהמילואים ובגימלים. אני נרדמתי מוקדם כי היה לי קשה ועצוב למרות שננה צחקה באמבטיה נורא והיתה מלאכית.

בשישי בבוקר הכנתי קאנלה וארזתי ליעלה את כל המתנות, אליענה הלכה לגן ואני לעיר רחובות. פעם ראשונה שממש הייתי ברחובות. אספתי את יעלה ונסענו לרחוב טרשניחובסקי ליריד של נתנאלה. היה מושלם. קניתי מרוני מוצרים של שינזי קאטו ואחר כך שלוש גלויות נאיביות שיהפכו בעתיד לתמונות בחדר של ננה, קופסאות פח יפיפיות ואפילו קופסת אוכל לקחת את האוכל שלי לעבודה. קניתי קצת תגים, בד, כריות דיו וגם שקיות יפות. זה מרחיב את הלב, כל היופי הזה. אחר כך נסענו לעץ התות, שזה מין ביסטרו. אכלנו ארוחת בוקר של פעם, חביתה וסלט וגבינות וזה היה טעים נורא, לחם עם חמאה. לא צריך אגז בנדיקט או אומלט שרימפס ומי קרואסונים, כלומר צריך, אבל לא תמיד. ולא במשקל אליו הגעתי. עברנו בעוד חנות שיש ליד עץ התות וקניתי לננה סחרחרת סוסים מיניאטורית וגם בובה מפח.

יעלה לא רצתה שאעלה אליה הביתה כי היה מבולגן, אבל היא גרה שמה מלא זמן ואני אף פעם לא מגיעה לרחובות, אז סיכמנו שאתעלם מהבלגן (הכל כך מינורי שהיה שם) והדירה שלה מקסימה, חדשה, מוארת ומרווחת, ממש נעימה ויפה. ושתינו תה ודיברנו הרבה והבנתי כל מיני דברים על החיים שלי, בעיקר למה צריך חברות טובות וחכמות ויפות שאני אוהבת. וגם שגברים שונים מנשים ולא משנה כמה הם מתאמצים וכמה הם אוהבים וכמה הם הבעל שלי המושלם. והיה חורף נוראי ובבית של יעלה היה חמים והכל נמשך כמו סוכר חום מותך מתוך ספר בישול צבעוני.ואז היה מאוחר ונסעתי הביתה והדרך היתה פתוחה וגשומה לפרקים ובפנים שמש.

נסענו לכמה דקות לאבא של רונן וקיבלנו מתנה לחג. חזרנו והיינו שלושתנו דחוסים בשמחה. בשמונה התחלתי להכין את המקרונים. בהתחלה הכנתי את כל המרכיבים. ניפיתי את הסוכר והשקדים והוספתי את הג'ל הורוד. אחר כך הרתחתי את הסוכר עם המים עד 115 מעלות והתחלתי להקציף את החלבונים. כשהסירופ הגיע ל-118 מעלות זרזפתי אותו אל המרנג ונוצר ענן לבן וגבוה. אחר כך הייתי צריכה לקפל. לא יותר מדי, לא פחות מדי, לקפל לקפל לקפל, בנחישות ועדינות, בסבלנות ובהתמדה וכל הזמן לזכור שזה עלול להתקלקל, שעוד רגע זה יהפוך נוזלי מדי והכל ייהרס. ואז זילפתי מאות מקרונים והנחתי להם להתייבש. ואז אפיתי במאה וחמישים מעלות ובאמצע צריך לסובב את התבנית. והכנתי את המילוי, שוקולד ופיסטוק. ואחר כך שעה להניח להם להתקרר. ואחר כך למלא. אני חושבת שנרדמנו בסביבות אחת, מוקפים בשדות מקרונים לנצח.

האושר הוא.