לפעמים אני מהרהרת בילדוּת. כמעט תמיד אני עושה זאת כששכבה של סירופ מתוק מכסה את הזכרונות. אולי כי אז היה לי אבא והיה הבית הגדול, החצרות והגג, שטיחים רכים על הרצפה, חדרי הגדול. אמא תמיד אמרה שהיא רוצה לשבור את כל הקירות, לפתוח הכל לחלל אחד. אבא התנגד. אמא תמיד רצתה לבנות על הגג חדר אמבטיה מפואר, אליו ניתן לצאת מחדרם, אבל הם חיו שם עשרים שנה וכל מה שנותר מהתוכניות הגדולות הם כלים סניטריים במחסן של החצר האחורית. תמיד אני תוהה מה עשו עם כל הדברים האצורים במחסן ההוא אחרי שאבא מת. הוריי לא גרו שם שבועיים והוא מת. עברו לעיר אחרת והותירו את המחסן בבית הגדול מופקר לשוכרים, מי יודע מה עשו עם כל הגרוטאות, האוצרות? אני יודעת שלא עברו שבועות רבים והם עקרו את גינתה העצומה של אמא, את השיחים היפים, העצים הגדולים, הפרחים ועשבי התבלין. מעניין מה יש בהוריי שמתיר לאנשים לרמותם, לרמוסם, להתנכל להם. אולי זה הטוּב הבלתי נדלה, התמימות המשולבת בחוסר אסרטיביות, החולשה הזו הכמעט סמויה, שאינה עולה בקנה אחד עם קומתם הגבוהה ושפתם העשירה. אני יודעת שאני איני כזו. ובכל זאת, נדמה שזו רק אשליה וגם אני כזו, מטרה נוחה לניצול, כזו שלא תדע אף פעם להלחם באמת על מה שהיא זכאית לו. הנה פה בעבודה, הנה שם בנישואים שהתפרקו. אני בבואה של הוריי.
*דוד פוגל
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
