היפה והאמיצה

אתמול הבן של אירית ואייל הוכנס בבריתו של אברהם אבינו. יצאנו אל מחוץ לעיר, נסיעה ארוכה מדי לפארק רעננה. ההגה בידיים שלי, בכל זאת, השרון ומחוזות ילדותי. כבר בדרך, ליד פתח תקוה, התגנבה תחושה של נרפּוּת מייאשת לאצבעות הארוכות. אחרי סיור לא ארוך מסביב לפארק, הגענו למרכז הקטן ליד הצומת, עלינו לקומה השניה. מסיבה קטנה, מצומצמת. הם נראים צעירים, ההורים. כשההורים שלי היו בגילם כבר היו להם שני ילדים, בן שבע ובת שנתיים. ושני אלה נראים לי צעירים, רק לפני שבעה שבועות הם היו אצלנו, יש לנו תמונות שלה עם בטן גדולה ועכשיו במקום כל זה יש יצור זעיר שנח בשלווה לא מודעת. אירית הסתתרה לא רחוק מאחורי המחיצה כשהמוהל ניגש לתינוקה. ואז זה התחיל, השירים והברכות, כולם ממלמלים איזו שורה על אליהו הנביא. התינוק בוכה. אחר כך כבר הייתי חייבת להסיט את המבט. משום מה עלו לי דמעות בעיניים. "זה מנהג פגאני", אמרתי לרונן כשראיתי את האנשים מתחילים להעביר צרור עשבים. חלק מהנשים צהללו. "אל תגידי את זה בקול רם" הוא היסה אותי גם במבט. הוא ניגש לחברו שנתן לו ברכה, שבשנה הבאה גם הוא יהיה באותו מעמד, כשהוא סיפר לי על זה הצטמררתי. אחר כך הלכתי לבכות בשירותים. בדרך הביתה התנהל דיון ארוך, אני אמרתי שכדאי לדאוג לעתיד הכלכלי שלנו ואז לנסות. רונן רוצה עכשיו. בלילה במיטה הוא אמר באכזבה לא מוסווית "בואי נסכם שאת עדיין לא מוכנה להיות אמא", סובב את הגב והלך לישון.