היפה והאמיצה

בהתחלה היה לי ברור מאוד שאני מוכרחה לכתוב על הצד שלי, כלומר, על ההליכה המהירה לאורך ארלוזורוב, חציית הכביש במעבר החצייה מול ההסתדרות, העצים מצלים במדרכה ההיא. ואז עומדים ברמזור ליד קפה הלל, ממתינים לחציית הכביש. פוסעים על אבן גבירול, חנות הפרחים, פלאפל ארבעת הטעמים, אלמביקה, קונדיטוריה עדית, השוקולטרייה ולנטינו, הריח הטוב של המכבסה. עוד מעט קט ומגיעים.

הוא תמיד מחייך אלי, כאילו הוא ממש שמח שבאתי. הוא מיד מעניק לי אחד במתנה מהמסננת שלידו ואחר כך מטיל כדורים אל השמן החם, שיהיה טרי טרי. הפיתות עבות וטריות, פירמידות מסודרות של ירקות, וחומוס וטחינה ועמדת חמוצים, חריף אדום וירוק ואדמדם חריף קצת פחות והכל ריחני ומתפקע מטעם, והחיוכים והלב, זה הפלאפל שלי. פלאפל הכיכר. אחרי שטועמים מבינים שהוא הכי טוב בעיר.

אבל אחרי שהתחלתי לכתוב חשבתי שאין בזה טעם, כלומר, כל ההתנצחויות ומי הכי טוב וטעים וטרי. זה כל כך אינדיבידואלי. וענת לא בהריון, אני עוד תוהה אם לשלוח לה שוקולד. המשלוח עולה 35 שקלים. אפשר לקנות בזה לא מעט שוקולד, אז זה נראה לי מוגזם. אבל בכל זאת, מדובר בשוקולד ומחווה מעודדת ונעימה וכיפית. אם הייתי יכולה מוציאה שליחות פה מהמשרד. אבל אני כבר לא בלשכה, זה לא כמו פעם. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה. אולי אני אבקש מרונן אחרי שהוא יקום, שניסע לשם לפני העבודה. אולי הוא יסכים.

כל פוסט שאני קוראת סוחב אותי למקומות שלי.

*תרצה אתר