היפה והאמיצה

נשאר שבוע של עבודה, בית, כלבים, חברים, משפחה, נקיונות, בישולים, טלויזיה, תל אביב. חמישה ימים של פגישות, מיילים, שורות כהות על מצע חיוור, טלפונים, פרויקטים. עוד מעט היום הזה ייגמר ואני ארד לקומת החניה, אעביר את הכרטיס, אפתח את הדלת ואצא מאפלה לאור גדול. אעצור לפני דלת הכניסה ואבדוק אם קיבלנו דואר. אעלה שלוש קומות ואכניס את המפתח לחור המנעול, כף קטנה מגרדת את הדלת במין כמיהה, אחר כך קפיצות, הקטן והגדולה, אני מניחה את התיק על השולחן בפינת האוכל ומחבקת אותם. הספה קוראת לי למנוחה הראשונה. יתחשק לי קפה קר, ואני אזכר ששכחתי לקנות חלב. מזל שחשבתי על זה קודם. לפני שאעלה למעלה אעבור במכולת ואקנה חלב וגבינה, אבדוק אם יש משהו טעים במיוחד שכדאי שיהיה בבית. בשש וחצי או שבע ארד איתם לסיבוב בכיכר, שני קילומטרים נינוחים ואחריהם מקלחת טובה וארוחת ערב. באחת עשרה רונן יגיע וימצא אותי מנומנמת על הספה. הוא ינשק אותי ויגיד לי "יפה שלי, בואי למיטה".